בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ד
פרשת כי תצא היא בעיקר פרשיית המלחמה, ואולי יותר טוב לומר פרשיית הצבא, בין היתר ישנם ההדרכות המדויקות להתנהלותו של המחנה הצבאי, ויש גם סיבה מפתיעה:
כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע׃ פירוט דיני טהרה במחנה, סדר שמירה על הניקיון, ואפי' כללים איך בשטח מתפנים בשירותים מבלי להשאיר זוהמה, וכעת לנימוק המפתיע: כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ׃
לפני שנצלול יותר לעומק העניין, המסר של התורה בשפה פשוטה, זכרו: למחנה צבא יש מעלה מיוחדת, במחנה הצבא הישראלי שורה שכינה יתרה! נגזרת מכך היא הזהירות היתרה שעלינו לנהוג בו.
בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"ד
ראשית מהו פרדוקס הביכורים?
מחד הבאת הביכורים באה להודות שכל השפע שלנו מאת ה' הוא ולהודות לו על כך, במיוחד מתחדדת הכרה זו בפירות הראשונים שצומחים לנו על העצים. מאידך מבאר אור החיים הקדוש ע"פ הזהר שדוקא הפירות הראשונים שאנו שמים בטנא מבטאים את המטען האישי המעולה שלנו, זה שאיתו אנו נגיע להקביל את פני השם בארץ העליונה לאחר מאה ועשרים שנה. אז הביכורים זה מה שאנו נותנים או מה שאנו צוברים לעצמנו?
בס"ד לפרשת נצבים התשפ"ד
ביום מותו, משה רבינו עורך טקס כריתת ברית עם כל עם ישראל.
חלפו כבר ארבעים שנה מהברית הקודמת במעמד הר סיני, עם ישראל כבר למד להכיר את כל מצוות השם הוא אף זכה אפילו לכבוש את עבר הירדן המזרחי והגיע עד לערבות יריחו, העם מגיע לבשלות שיכולה להגיע לכדי ברית "בוגרת" עם הקב"ה.
בברית זו בולטת הצטרפותם של כאלו שכלל לא נמצאים בה.
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת׃ כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם׃
השאלה: איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם?
בס"ד עשרת ימי תשובה תשרי התשפ"ה
אחרי שכבר עבדנו את ה' מאהבה בראש השנה, מדוע חוזרים שוב לדבר על יראה?
אחרי שעברנו באהבה את ראש השנה, אנחנו מתקדמים לטיפול ביראה.
כי, זו איננה עבודה מיראה מהסוג הנמוך, עבודה מתוך יראת העונש, כעת אנו בעבודה מיראה עליונה - יראת רוממות השם יתברך.