סוף טוב, הכל טוב.
בס"ד פרשת דברים התשפ"ד
אנחנו מתחילים את הסוף! מתחילים את החומש האחרון, חומש דברים. שמו השני של דברים הוא 'משנה תורה' כי בו משה רבנו חוזר על עקרי התורה, הוא נושא נאומי תוכחה, עידוד וברכה לעם ישראל בימים האחרונים לחייו, בעוד העם כבר חונה בערבות מואב מול ירדן יריחו, ומתכונן לחציית הירדן בואכה ארץ ישראל.
תיאור של מאורעות ואפילו הלכות בספר דברים שונה פעמים רבות מתיאורם בחומשים הקודמים, וזה מובן, משה רבנו נותן את הנופך שלו לדברים, מתאר אותם מהזווית שלו ומוסיף לפעמים דברי הסבר. כך לדוגמא עשרת הדברות של חומש דברים יותר ארוכות מאלו של פרשת יתרו. כמובן שינוים ותוספות אלו צריכים התבוננות. הפעם ברצוני להתבונן דווקא באותם המצוות המובאות לראשונה בספר דברים. מה שברור לחכמי ישראל שכולן נאמרו למשה בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה, וראיה פשוטה לכך, שלא נאמר בספר הזה "וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…"
השאלה שצועקת כאן, מדוע המתין משה רבינו ארבעים שנה עד שמסר את המצוות האלו לעם ישראל?