מעבר לדף מאמרים לפרשת חוקת

מאמר לפרשת בהעלותך התשע״ח

מי מסיע את מי? השם מסיע אותנו לאשר יחפוץ, או שהנסיעות הן מבחירתנו אנו?

לְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …(ויקרא ט,יז)

מובא בברייתא דמלאכת המשכן (קירשנר) פרק יג

על פי שלשה היו ישראל נוסעים: על פי הקודש, על פי משה, על פי חצוצרות. על פי הקודש מניין? שנאמר: "על פי יי יסעו" (שם ט יח). על פי משה, שהיה אומר להם מבערב: בהשכמה אתם נוסעים. התחילו ישראל לתקן בהמותם ואת כליהם לצאת. על פי חצוצרות, שנאמר: "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות" (שם י ה)

למדנו שמשה היה מכריז בערב שמחר נוסעים, הענן היה עולה בבוקר, החצוצרות היו מתריעות ואז היו מתחילים לזוז. אז מי הזיז את מי ? על פי השם יסעו ועל פי השם יחנו או על פי הכרזתו של משה ?

עוד שאלה: אמרו חז״ל על הפסוק ויסעו מהר השם, שנסעו כתינוק הבורח מבית ספרו ( ראה שבת קט״ז), אם הנסיעה על פי השם איזו בריחה יש כאן?

בס״ד לפרשת בהעלותך התשע״ח

האם לקחת דירה מתיווך או לא? ביטוח ישיר או מסוכן ביטוח? קונה בחנות המפעל או בכלבו? האם לנהוג כחסיד או מתנגד?

בס״ד לפרשת שלח התשע״ח

לאחר חטא המרגלים, משה רבינו מתפלל להשם שיסלח לישראל. בעקבות תפילתו עונה לו השם:

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְ-הֹ-וָ-ה אֶת כָּל הָאָרֶץ:

  כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

  בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:

הגזירה היתה למי שמלאו לו עשרים שנה בזמן יציאת מצרים ומעלה . השאלה מדוע מגיל עשרים שנה ולא פחות. ועוד למה דוקא הזמן הקובע הינו זמן יציאת מצרים ולא עכשיו בזמן חטא המרגלים?

ראשית למה בכלל גיל עשרים הוא הקובע?

בס״ד לפרשת קורח התשע״ח

בפרשתנו אנו פוגשים את מחלוקת קורח ועדתו ותוצאותיה הקשות. לאחר שעדת קורח סחפה אחריה חלקים גדולים מהעם והמגפה החלה להרוג במחנה ישראל, משה רבינו שולח את אהרן הכהן עם המחתה והקטורת לרוץ בתוך המחנה ולעצור המגפה וכך נאמר:

ט   וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {י} הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: {יא} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה הֵחֵל הַנָּגֶף: {יב} וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: {יג} וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: {יד} וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח: {טו} וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה:

לא מובן אם הנגף מאת השם יתברך כפי שמשתמע כאן , כיצד יכול בשר ודם לעצור את מלאך המוות?

אבל ראשית יש להבין האם מלאך המוות הורג גם מדעת עצמו או רק על פי גזרת השם?

בס״ד לפרשת חוקת התשע״ח

בפרשתנו מביאה התורה את דרך הטהרה מטומאת המות

{א} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: {ג} וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: {ד} וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: {ה} וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: {ו} וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה:..

{יד} זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {טו} וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: {טז} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {יז} וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:

תמצית הדין:

לוקחים פרה אדומה תמימה( ללא כל שערות בצבע אחר וללא מומים) שלא עלה עליה עול (לא עבדו איתה מעולם), מחכים שתהיה בת שלוש שנים, ואז היו שוחטים ושורפים את בשרה. את האפר היו שומרים לשנים רבות מאוד. כל טמא מת שבא להטהר, היו מזים עליו מים עם מעט מאפר הפרה האדומה בתנאים מסוימים ובזה היה מטהר מטומאתו. עד כה נעשו במשך ההיסטוריה תשע פרות כאלה, העשירית תעשה בע״ה בידי מלך המשיח.

אינני בא כאן לעסוק בפשטי הנושא ולא בהלכותיו אבל מעט להבין את רמזיו:

הנושא הגנוז כאן הינו דרך ההיגמלות מהחידלון, מהמות, הדבר הכי מדכא שיש בעולם שלנו. הנושא הינו השלמת התיקון של העולם הזה. מאז אותה שעה קלה שבה היינו עם אדם הראשון בגן עדן, ונכשלנו בה בחטא, גורשנו מהגן ונגזרה עלינו גזירת המות. מאז אנו חולמים ומצפים ליום שבו״ בילע המות לנצח ומחה השם א-לוהים דמעה מעל כל פנים... ״ אנו מייחלים לחזור לגן עדן לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם.