בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"ה
הפרשה פותחת בנושא המנורה וכך אומרת "וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃ וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה׃ וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה׃"(במדבר ח א-ד)
תיקוני חטא המרגלים
בס"ד לפרשת שלח התשפ"ה
לרוב, מירב הקשב של הציבור מתמקד בעבירה שעשו המרגלים, אולם לא שמים לב שיש עוד המשך ארוך לפרשה, ודווקא בהמשך נמצאת התרופה למחלת המרגלים.
בס"ד לפרשת קורח התשפ"ה
ללא ספק, הנושא המרכזי בפרשה הוא המחלוקת, הסיפור המכונן של קורח ועדתו. ואילו את הנושא המרכזי שעומד בבסיס סוגיית המחלוקת ניתן להגדיר כשאלת 'האחד והיחיד', זאת אומרת, היכן נכון החיבור, ומתי דוקא צריך הבדלה? מתי לראות מולנו את האנשים כיחידים, ואיפה לראותם כקהל, ובכלל מהי הדרך היותר טובה להצלחה, האם דרך היחיד, או שעדיפה דרך היחד? ישנו מתח מתמיד, בין היחס לאדם הפרטי, לבין היותו איבר של הכלל.
בס"ד לפרשת בלק התשפ"ה
ישנה אמירה המפורסמת של חז"ל: "בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ". אמירה זו, שמקורה בתלמוד במסכת מכות (י ע"ב), נלמדת מן התורה, הנביאים והכתובים:
"אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים – בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּכְתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. מִן הַנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ (זוּ) תֵּלֵךְ״. מִן הַכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״."