בס"ד

 מיקומו של השלום.

ראשית נפתח במה שאין בו מחלוקת וכולם מסכימים עליו, השלום הינו היעד, סוף הדרך בנוגע לעולם הזה. לא בכדי בקשת השלום הינה הברכה האחרונה בתפילות העמידה. ומפורסמת נבואת הנחמה של ישעיה הנביא לא ישא גוי אל גוי חרב…

אבל דווקא משום שהוא סוף הדרך, הוא לא הדרך. אם מנסים ללכת ב 'דרך השלום' היא דווקא מביאה למלחמה. ראו לדוגמא כיצד ההליכה של אנגליה וצרפת ב 'דרך השלום' הביאה את מלחמת העולם השנייה. ועוד מעט גם נראה כיצד מדיניות השלום של ביידן תביא את אמריקה למלחמה קשה מאוד עם איראן. וכמובן חווינו על בשרנו דוגמה מאוד כואבת בשנה האחרונה כיצד 'דרך השלום' המכונה הקונספציה הביאה עלינו את המלחמה הזו.

אגב חז"ל מלמדים אותנו שלגבי עם ישראל בתוכו השלום הוא לא בדיוק סוף הדרך, הוא אולי סוף הדרך בכלים אבל באורות, ממש לא, לכן תארו אותו ככלי. כלי מושלם אבל כלי. וזהו שאמרו חז"ל לא מצאתי לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום. אבל בנוגע לשאר העולם מבאר הרב קוק בעין איה שם השלום הוא הברכה עצמה .

מיקומה של המלחמה:

לעומת השלום ברור שהמלחמה איננה היעד,היא לא סוף הדרך. (אני לא מדבר על החמאס, אלא לאנשים שפויים). 

אך האם בגלל שהיא לא החלום שלנו היא נהיית בזויה?

האם היא נהיית משימה של בדיעבד?

כדי לענות על השאלה צריך להזכיר שכל המצוות עתידות להתבטל בעתיד, האם בשל כך הן בדיעבד? ברור שלא, הם מקדמות אותנו לתיקון שלנו, הפרטי והכלל עולמי, והן יוצרות חיבור שלנו עם הקב"ה. דבר זה נכון לכלל המצוות אבל מעניין שהתורה בחרה לציין זאת דווקא במלחמה, כִּי יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.(דברים כג,טו) התורה אומרת לנו שדוקא במחנה הצבא ישנה פגישה עם השכינה, למה? 

בדיוק בגלל השאלה, שאלת שפיכות הדמים שיש במלחמות, היינו חושבים שמלחמות לא מחברות אותנו עם השם. באה ללמדנו התורה אדרבא: השם נוכח במחנה הצבא באופן חזק הרבה יותר מאשר סתם יום של חול. השם נמצא הכי נוכח בעולם בבית המקדש ואחר כך במלחמה.

מדברי הרב קוק נלמד שהמלחמות מקרבות אותנו לתיקון ולשלום הרבה יותר מכל מצווה אחרת.

האם יש לנו עניין לנסות לחסוך באובדן חיי אדם במלחמה? 

כמובן שצריך לחלק בין חשש מוות של החיילים או האזרחים שלנו שאנו מצויים לעשות מאמץ  שלא יהיו לנו אבדות אבל בנוגע לאויבים, מה שאפשר לומר בבטחה שאל לנו להמנע מלהרוג אותם אם זה ימעיט/יחליש/יעכב את נצחוננו.

ערך חיי אדם. אמנם זהו ערך חשוב מאוד על פי תורתנו הקדושה, אבל ישנם ערכים שנמצאים מעליו, ולכן בשלוש עברות חמורות ההלכה שיהרג ואל יעבור, וכן מצות מלחמה גוברת על ערך זה שאם לא כן כיצד מותר לאדם לצאת להלחם?! הצלת חיי אדם מבוססת על ההנחה והציפייה שהיא תביא אותו לעשות מצוות ומעשים טובים בעולם, אולם האם ישנה מצוה להחיות אנשים רשעים לו יצויר ואנו יודעים שבעתיד הם ימשיכו לעשות רק רע?! מה הסיכוי שאוכלוסיית עזה אם נשאיר אותה בחיים תחת ידינו תשנה את דרכה ותעזוב את דרך הטרור,ההרג והאונס ?

דווקא בתקופות שהיתה בהם עבדות נוהגת, הייתה יותר אפשרות להשאיר בחיים נפשות של האויבים כי היינו יכולים לתקן אותם על ידי לקיחת האויבים לעבדים וחינוכם מחדש בדרך זו, אבל במציאות שאנו חיים בה היום, אם נשאיר בחיים את אזרחי החמאס ואז הם ימשיכו לעשות רע בעולם, מה הועלנו?

משמעות קריאת התורה " וקראת אליה לשלום"

ראשית השלום המדובר כאן הינו כניעה של האויבים, "והיו  לך למס ועבדוך" ולא שלום כמו שתופסים היום. יש לזכור שה' ברא את בני האדם כדי לתקן את העולם, בייחוד נבחר עם ישראל למשימה זו, ואומות העולם נבחנות האם הן שותפות למשימה או חלילה מנסות לחבל בה. וכך כותב הרמב"ם:

אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יא) "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַמַּס וְלֹא קִבְּלוּ הָעַבְדוּת אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הָעַבְדוּת וְלֹא קִבְּלוּ הַמַּס. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ שְׁנֵיהֶם. וְהָעַבְדוּת שֶׁיְּקַבְּלוּ הוּא שֶׁיִּהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא יִהְיוּ כְּבוּשִׁים תַּחַת יָדָם. וְלֹא יִתְמַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. וְהַמַּס שֶׁיְּקַבְּלוּ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּמָמוֹנָם. כְּגוֹן בִּנְיַן הַחוֹמוֹת. וְחֹזֶק הַמְּצוּדוֹת. וּבִנְיַן אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.(הל' מלכים ו,א)

 שנית אכן זה נכון שאם אנו יכולים להשיג את המטרות שלנו ללא קרב זה מצוין. מלכתחילה הייתה אפשרות כזו שהיינו מגיעים לארץ בזמן יהושע בן נון והיינו  מגלים שהארץ ריקה כי כולם ברחו כמו העם הגרגשי שבעקבות האגרות ששלח יהושע בן נון היגר מהארץ לארץ אחרת (כנראה בצפון אפריקה). זהו שאומר השם לישראל בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ(דברים א,ח). אומרים חז"ל שאם לא היינו מבקשים לשלוח מרגלים היינו זוכים לרשת את הארץ ללא קרב. ריבונו של עולם הציב גבולות עמים בעולם, כל עם במקום המתאים לו, וכיוון שארץ ישראל היא המקום שה' ייעד לעם ישראל, המצב הטבעי בה שכאשר עם ישראל גלה ממנה היא תהיה שוממה מעמים אחרים. ממילא התיקון המלא של עמים אלה יהיה דוקא בארצות המותאמות אליהם מששת ימי בראשית.

רוח רביעית:

התורה מדריכה אותנו להשאיר רוח רביעית דרכה יוכלו האויבים לברוח החוצה מהארץ. וכך כותב הרמב"ם:

כְּשֶׁצָּרִין עַל עִיר לְתָפְשָׂהּ. אֵין מַקִּיפִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ. וּמַנִּיחִין מָקוֹם לַבּוֹרֵחַ וּלְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא, ז) "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבְּכָךְ צִוָּהוּ:(הל' מלכים ו,ז)

 בלחץ של אומות המערב עם גורמים קיצוניים בחוגי השמאל לא דאגנו לזה במלחמה זו, ובזה נגרמו הרבה יותר אבדות בנפש. גם ככה ניכר שהארץ הזו לא מתאימה להם, לדוגמא כיצד זה  ששטחים וחממות שעיבדו אנשי גוש קטיף והוציאו פירותיה בעין יפה. ראה זה פלא אך גורשו היהודים מאדמתם, הפסיקו אותם אדמות לתת את יבולם כראוי. נראה שהם משתגעים כאן, מאבדים צלם אנוש והורסים את הארץ. הסיכוי היחיד שנראה שיאפשר להפוך את הערבים האלה למשהו חיובי בעולם הזה, זה להחזירם לארצות מוצאם. עזה כשמה הינה חבל ארץ המתאים לגדל אנשים עזים,לשבטי שמעון ויהודה שישבו בחבל ארץ זה בתקופת הבית הראשון זה חבל ארץ מתאים להפליא. ובכלל לעם ישראל שהם  "עזים באומות" אבל ישנם עמים שאם אתה נותן להם עוז הם לא יודעים כיצד להשתמש בו נכון והם משתגעים מזה.

כיצד 'דרך השלום' מביאה לכך שישפך הרבה יותר דם? 

ניקח לדוגמא את הדאגה "ההומאנית" להכנסת אוכל ומים לעזה. הטלת מצור במלחמה זה דפוס מלחמה בסיסי ומקובל וכמו שהתורה מתארת " כי תצור על עיר להלחם עליה…"  לפעול הפוך ולהכניס סיוע גורם לכך שחמאס יוכל להחזיק הרבה יותר זמן עד הכניעה וממילא ישפך הרבה יותר דם, לצערנו גם לנו. אם לא היינו מכניסים להם אוכל הם כבר מזמן היו נכנעים. 

מלחמה בעצימות נמוכה גורמת ליותר אבדות ויותר סבל. למה זה כך? כך יש לאויב זמן להחליף כוח, להתארגן מחדש, לייצר עוד פצצות, לגרום לעוד סבל לאוכלוסיה, לדמיין שבכחו לנצח אותנו וכך לפגוע בנו יותר ולחטוף יותר.

מהי הדרך לסיים את המלחמה בהקדם ולחסוך באובדן חיי אדם?

התניית כל אספקת סיוע בכניעה של האויבים,לא מים ,לא אוכל ובטח שלא דלק ושאר ירקות.

הפיכת כיוון התנועה במנהרות המחוברות למצרים, רק לכיוון מצרים.

החלת ריבונות עכשיו על רצועת עזה תחסוך באבדות קודם כל לנו אבל אפילו לאויבינו, כי היא תשדר לאויבים שהם כבר הפסידו. כי כידוע אף אחד לא רוצה להילחם מלחמות אבודות. היא תאפשר לערבים להבין נכון את הכיוון שלנו וממילא גם את שלהם.

כניעה חייבת לכלול קבלת שבע מצוות בני נח ועבדות כמו שראינו בפוסקים,מכיוון שהאיסלם לא עומד בתנאי שבע מצוות בני נח, הרי שהם צריכים גם לעזוב את האיסלם כדי שהם יוכלו להשאר כאן עם תעודת גר תושב. מי שלא יקבל זאת או יקבל ואחר כך יתברר שהוא איננו מקיים אותם-אין לו כאן בארץ הזו מקום. קשה מאוד לראות אותם עושים שינויים כאלה ולכן קשה יהיה לתת להם זכות ישיבה בארץ.

אפשר לדון על פי התורה מי מהאויבים מחויב מיתה ומי די לגרשו מהארץ, אולם לפחות מדברי הרמב"ם נראה שחלופת בריחה,גירוש,הגירה מהארץ קיימת לאויבים שלנו גם במלחמה כמו שלנו. הוצאה להורג של מחבלים לא נראית מעשית בארץ נכון לעכשיו, חלופת כניעה לפי תנאי התורה כאמור קשה לראות אותה מתקיימת בסדרי גודל משמעותיים, ולכן אם נשקלל כאן במעט שיקולים בינלאומיים נראה שמרכז הכובד שלנו בנוגע לאוכלוסיית האויב שתישאר בחיים בסוף מלחמת השחרור הזו צריך יהיה להחזרתם לארצות מוצאם,למצוא להם מקומות מגורים שיותר יתאימו להם מאשר כאן והם יוכלו שם לחזור להיות בני אדם.

לסיכום: השלום הוא היעד,נקודת הסיום. הדרך להגיע אליו הינה בביעור הרשעה, בין השאר על ידי מלחמה. רחמים על האויבים שלנו רק יעכבו אותנו מלהגיע לשלום. הפתרון הכי רך לאוכלוסית האויב שפה בארץ הוא להחזיר אותם לארצות מוצאם אלו שריבונו של עולם ייעד להם והן מותאמות לטבע שלהם. על מדינת ישראל לעודד ולעזור לזה לקרות. האם יש בהם כאלו שאפשר להניח להם לגור כאן? אלו שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח וקבלת ריבונות עם ישראל על הארץ.

• הבא >