???? מצוות דרבנן במצות ה': היכן הציווי על נר חנוכה?
בס"ד חנוכה התשפ"ו
אנו ניצבים בפני שאלה יסודית ומאתגרת בעת שאנו מקיימים מצוות חנוכה: כיצד אנו מברכים על הדלקת הנרות ועל אמירת ההלל, ומזכירים בנוסח הברכה את מטבע הלשון "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...", והרי חג החנוכה וכל מצוותיו נקבעו על ידי חכמים שנים רבות לאחר חתימת התנ"ך ומתן תורה?
שאלתנו אינה עוסקת בסיבות לקביעת החג,(בהם עסקתי במאמר על מה נחוג חנוכה) אלא בשורש הסמכות: היכן ציוונו ה' יתברך לקיים מצווה שנתקנה על ידי חכמים? במילים אחרות, כיצד מצווה שאינה מפורשת בתורה הופכת להיות "מצוותיו" של הקב"ה המחייבת בברכה.
שני הנתיבים בתלמוד: "לא תסור" מול "שאל אביך"
שאלה זו, בדבר המקור לחיוב במצוות דרבנן, כבר נשאלה בתלמוד הבבלי (שבת כג, ע"א):
"וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״.
מחלוקת אמוראים זו חושפת בפנינו שני מוקדי כוח עיקריים בתורה שבעל פה: סמכות ההנהגה (בית הדין) מול כוחה של המסורת העוברת מדור לדור.
1. "לא תסור" – סמכות חכמי הדור והחיוב המיידי
השיטה הראשונה לומדת את מקור הציווי מפסוקים אלו שבספר דברים:
עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. (דברים יז, יא)
התורה מעניקה סמכות מוחלטת לבית הדין הגדול שבדור לתקן תקנות ולגזור גזירות. לאו ה"לא תסור" אוסר עלינו להפר את הוראתם. על פי גישה זו, הציווי "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" אינו ציווי ישיר על המצווה עצמה (כגון הדלקת נרות), אלא ציווי כללי מן התורה לשמוע בקול חכמים. כיוון שהחכמים ציוו, הדבר הופך למצוות ה'.
2. "שאל אביך" – כוחה של המסורת וההיסטוריה
השיטה השנייה לומדת את מקור הציווי בפסוק שבשירת האזינו:
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃ (דברים לב, ז)
במילים אחרות, פסוק זה מורה לנו ללמוד מההיסטוריה, מהמסורת ומהמנהגים העוברים מדור לדור. המסר הוא שהמעשים והמנהגים שקיבלו עליהם אבותינו וזקנינו מחייבים אותנו, וגם בהם יש ציווי שמקורו בתורה.
יישוב הניגוד: חתם סופר והרב קוק
גדולי ישראל עמדו על הפער שבין שני המקורות:
- החתם סופר מבאר כי המקור של "לא תסור" הוא אמנם מקור לסמכות חכמים, אך הוא ניתן כאיסור (לאו) שלא לחרוג מהוראתם. אולם, מקור זה אינו יכול לשמש כמקור לברכה על מצוות עשה (פעולה חיובית). לכן, רב נחמיה הביא את "שאל אביך" – אמירה על דרך החיוב, המהווה מקור מספק למצוות עשה ולברכה עליה.
- הרב קוק מבאר את המחלוקת בהקשר רחב יותר של תפקיד האומה (עין איה, שבת כג, כה). לדעתו, "לא תסור" נועד למטרה המיידית של החזקת האומה לשעתה – לתקן את מה שנדרש בדור הנוכחי. לעומת זאת, "שאל אביך" בא להורות לחכמי הדורות שעליהם לכוון את תקנותיהם באופן שיקשור את עם ישראל בקשר אמיץ עם עברם ההיסטורי, אשר ממנו שואבים כוח ותקווה.
על פי הרב קוק, אין סתירה מוחלטת, אלא שני המקורות משלימים זה את זה: "לא תסור" הוא מקור חיוב עכשווי בזמן אמת לצרכי האומה, ואילו "שאל אביך" מחבר את כל הדורות הבאים אל אותה תקנה, ומבטיח שהיא תיטמע כחלק מהמסורת הארוכה.
כוחו של המנהג: המפגש בין החכמים לציבור
המחלוקת התלמודית הזו חושפת שישנם שני נתיבים עיקריים להיווצרות התורה שבעל פה: נתיב החכמים (הפסיקה והתקנה) ונתיב העם (המסורת והמנהג).
הדין ההלכתי מלמד כי תקנות שחכמי ישראל גזרו, והעם לא קיבל – אינן מחייבות. יש כאן עיקרון נפלא: כשם שלמדונו שמצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים, כך מצווה שלא לתקן תקנות שעם ישראל אינו מוכן לקבלן.
התורה היא תורת חיים, והיא צריכה להיות מחוברת לחיים עצמם. לכן, מנהגי עם ישראל גם הם כוח מחייב, שכן חכמים נתנו אמון בכוחה של האינטואיציה התורנית של הציבור. בסיס זה הוא הסיבה שבמספר מקרים היסטוריים, כשחכמים התקשו בהכרעה הלכתית, הם יצאו וראו "מה העם נוהג", מתוך הכרה עמוקה בכוחה של המסורת.
יישום בחנוכה: "נר איש וביתו" מול "המהדרין מן המהדרין"
במצוות חנוכה אנו מוצאים שילוב מובהק בין שני הנתיבים הללו:
- "לא תסור": תקנת חכמים הבסיסית הייתה הדלקת "נר איש וביתו" – מצווה צנועה שהציבור יכול לעמוד בה. זהו הדין המחייב מכוח סמכות החכמים ("לא תסור").
- "שאל אביך": העם הרגיש צורך להדר ולהוסיף על המצווה. כך צמח עם הזמן מנהג "המהדרין מן המהדרין" – הדלקת נרות כמניין ימי החנוכה. זהו ההידור הבא מכוח המנהג, המסורת והקשר לאבות ("שאל אביך").
נמצאנו למדים שאכן בחנוכה אנו מקיימים הן את "לא תסור" בהדלקת הנר היומי, והן את "שאל אביך" בהידור המצווה המבטא את רצון העם. בכל מקרה של מחסור, סדר העדיפות הוא ברור: חובת התקנה (נר אחד ליום) קודמת למנהג ההידור, שכן מקור החיוב הראשוני הוא בתקנת חכמים.
יהי רצון שנזכה להיות תמיד מהדרין במצוות, שנזכה להאיר את כל החושך שבעולם, ושתתגלה בנו הנבואה:
וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. (ישעיה ס, יט)


