בס"ד לפרשת מקץ התשפ"ד
מזל טוב,מזל טוב ליוסף ואסנת נולדו במצרים שני ילדים הבכור מנשה ואחיו אפרים. וכך נאמר בתורה
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן׃
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת־כׇּל־עֲמָלִי וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִי׃
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עׇנְיִי׃
מה מבטאים השמות שהם קבלו? אומרת כאן התורה: מנשה מלשון נשיה ואפרים מלשון הפריה. מבאר כאן מי השילוח על דרך הנאמר בתהילים "סור מרע ועשה טוב", יוסף מודה לקב"ה שהצילו מכל רע-על זה מורה השם מנשה, ועל כל הטוב שזכה לו-על זה מורה השם אפרים. וכך תורף דבריו "והודה להשי"ת על הטובה כפולה, אחד שיצא ממסגר אסיר, ועוד הוספת ראותו טובה שמשל על כל ארץ מצרים לאסור שריו בנפשו, כמו שבישר לאביו שמני אלהים לאדון לכל מצרים. "
את השורש של נשה הנמצא בשמו של מנשה מקובל לפרש במובן של הוצאה כמו גיד-הנשה ,נושה חובות וכיוצא בזה , או במובן של שכחה כמו בביטוי "תהום הנשיה". הכתב והקבלה מסביר את הקשר שבין השנים, על ידי שהאדם מוציא משהו מתודעתו הוא מביא לכך שבהמשך הוא גם ישכח אותו. כך או כך נוכל להבין את "כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כׇּל־עֲמָלִי", ה' הוציאני מכל הצרות שעברו עלי, או הטובה שהביא עלי השכיחה ממני את הצרות. אבל סיום דבריו צריך עיון "וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִי",כיצד זה יתכן שיוסף יודה לה' יתברך על שהוציא אותו מבית אביו, או השכיח ממנו את בית אביו?
אם מישהו ינסה להסביר זאת כך, יוסף החליט לפתוח דף חדש במצרים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ולשכוח את בית אביו, הרי שבהטעמת שמו של אפרים הוא מציין "כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עׇנְיִי" יוסף קורא לה ארץ עניי, לדידו הארץ שלו הינה ארץ ישראל, הוא נשאר נאמן לארץ כמו שנאמר עליו "יוסף שהודה בארצו".(דברים רבה ב,ח). לכן הסבר כזה לא יתכן.
הכתב והקבלה עונה שיוסף ראה בחלומותיו נבואה הצריכה להתקיים והבין שעליו כביכול לשכוח את כבוד אביו בגזרת השם יתברך, לכן אומר נשני א-לוהים,השם כך רצה ויוסף הבין שזה לטובה. גם האלשיך הקדוש הסביר בכיוון זה , יוסף הבין שלא לחינם הוא הורד למצרים, משמים רוצים שהוא יהיה ראש גשר להשראת השכינה שם לקראת בוא משפחתו למצרים, ואין הכוונה שכחה ממש אלא הסחת דעת.
מי השילוח שכבר הבאנו לעיל שמבאר את נשני מלשון הוצאה, מבאר שיוסף למד להודות לקב"ה גם על הסבל שעבר. הוא השכיל לראות שהכל היה מכוון לטובה, ולכן באומרו "ואת כל בית אבי" הוא מתכוון בעצם שדבר הוצאתו מבית אביו והורדתו למצרים וכו' הכל היה לטובה, ועל כך הוא מודה לה' יתברך.
הסבר זה של מי השילוח גם נותן מבט אחר על הקדמת הברכה שיעקב מברך את אפרים ומנשה, מצידו של יוסף הוא קודם מברך על ההצלה שזכה לה ואפילו על הצרות ואחר כך מודה על ההצלחה שבאה בעקבות זאת, לכן מנשה הוא הבכור. אולם מה שאיפשר לראות את הצרות בעין טובה זו ההצלחה שבאה בעקבותיהם, ועוד שהשם מקדים תרופה למכה, כך שבחינה שמימית התרופה-אפרים קדמה למכה-מנשה.
עוד אפשר לבאר את פשר האמירה של יוסף "כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כׇּל־עֲמָלִי וְאֵת כׇּל־בֵּית אָבִי" בהסבר נפשי,יוסף השכיל לשים בצד את הזכרונות הקשים שלו מבית אביו,לא שהוא שכח אותם, אבל לא נתן להם להוריד אותו למטה. הנה הרמב"ם כותב בהלכות מלחמות " וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה." (הל' מלכים ומלחמות ז,טו) וכי הרמב"ם מתכוון שהחיילים צריכים באמת לשכוח את יקיריהם?! אלא כוונת דבריו שהצלחת המלחמה תלויה בהסחת המחשבות מהמשפחה, וזו הכוונה בדבריו "יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ",שלא יחשוב עליהם בזמן המלחמה כי זה יחליש אותו. כך יוסף הצדיק הצליח בדרכו ושמר על החירות הפנימית שלו גם כשהיה בבור הכלא.
החירות הפנימית הזו איפשרה לו להיות מרכבה לשכינה, איפשרה לו לפתור חלומות לשרי מצרים ואיפשרה לו לעלות ברגע קט מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, לעבור ברגע ממעמד של אסיר למשנה למלך מצרים.
לאנשים שעברו חויות קשות ישנן שתי נטיות קצה מזיקות: האחת להישאב לרחמים עצמיים, לשחזר שוב ושוב במחשבות את אותם אירועים קשים ולא לצאת מהביצה. השניה בריחה מהמציאות,ניתוק. ישנן דרגות של ניתוק, יש ניתוק שהוא כבר ממש מחלה כמו סכיזופרניה ויש ניתוקים שגורמים להתנהגות יותר ויותר טכנית ופחות מודעת. יוסף הצליח למנף את האירועים הקשים שעבר ולא להישאב לקצוות המזיקות.
כיצד הוא עשה זאת?
ראשית היו לו ליוסף חלומות גדולים והם נתנו לו עוצמה ותקוה.שנית האלוהים היה נוכח אצלו בכל רגע ורגע של חייו, כשהוא נמכר לעבד- יוסף מבין "כי למחיה שלחני אלוהים". כשהוא רואה את שרי פרעה זועפים אומר להם יוסף "הלא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי" כשפרעה פונה אליו על מנת שיפתור את חלומו,עונה לו יוסף "בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה" . כשאנו מפנימים שכל מה שעובר עלינו,הכל לטובה, גם אירועים קשים יש להם סיבה, החיים צומחים מתוך הקשיים. יוסף הצדיק נתן לנו שיעור חשוב מאוד לחיים כיצד צומחים מתוך הסיבוכים.