בתיאור הטיפול שציוותה התורה באפר הקרבנות נאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ׃"
בפשיטות מצוה התורה שהכהן כאשר מבצע את תרומת הדשן, הוא צריך ללבוש את הכתונת והמכנסיים, להוריד את האפר מהמזבח ולהניחו ליד המזבח. אלא שכמה שאלות עולות בפסוק זה, וכי היה הכהן לבוש אז רק בשני בגדים ולא בכל הסט שכלל אף את המצנפת והאבנט?! ממילא למה מצינת התורה רק שנים אלו? עוד למה הכתונת נקראת כאן מדו בד ?
בפשטות התורה באה לחדד שאת מלאכת תרומת הדשן הכהן צריך לעשות עם בגדי הכהונה שלו, להבדיל מהציווי הבא בתורה בנוגע להוצאת האפר החוצה שאת זה הוא כבר היה עושה בבגדים אחרים. והתורה ציינה את הכתונת והמכנסיים כי הם מועדים להתלכלך מהאפר ולמרות זאת חייב הכהן ללובשם, ואין צריך לומר שאף המצנפת והאבנט שפחות מועדים להתלכלך צריך הכהן ללבוש.
המסר הפשוט, אין לעשות שום עבודה על המזבח אלא רק בבגדי הכהנים היעודיים-עם המדים.
ולמה השתמשה כאן התורה בלשון מדו-מלשון מדים? ללמד שהבגדים של כל כהן צריכים להיות עשויים לפי מידותיו. מכאן תשובה נוספת למה מוזכרים רק הכתונת והמכנסיים ולא האבנט והמצנפת, מסביר הנצי"ב הכתונת והמכנסיים חייבים להיות כפי מידתו של הכהן העובד ואילו האבנט והמצנפת אפשר גם להשתמש בשל כהן אחר כי אין כל כך הבדל בין הכהנים בשיעור גודל הראש שלהם, והאבנט היה בעל מידה אחידה אצל כל הכהנים-לב' אמות אורכו.
למה חשוב שיהיו הבגדים עשויים כפי מידותיו?
בצד הפשוט זהו לכבוד השם שהבגדים יושבים בול על הכהנים, אבל יותר מכך מבאר מי השילוח:
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. מדו הוא הכתונת שמכפר על כעס (ערכין ט"ז.) ושפיכות דמים, ומכנסי היינו נגד תאוה כי מכנסים מכפרים על גלוי עריות, ורומז על מי שהוא נקי עכ"פ בתאוה וכעס יכול להתקרב לה'."
המסר אם כן שאמנם עבודת המידות הינה עבודה לכל החיים, אבל הבסיס, עבודת המידות הבסיסית שאיתה אפשר כבר להתקרב להשם, הינה תיקון מידות הכעס והתאוה שלו. מסר זה מקביל לאיסור בתורה על הבאה של כל שאור וכל דבש לבית המקדש, השאור מכוון כנגד הכעס, והדבש כנגד התאוה.
אבל צריך עיון למה דוקא בהוראת דיני הרמת הדשן מהמזבח מלמדת אותנו התורה דין שנכון תמיד לכהנים-בגדי הכהונה שלהם צריכים להיות תמיד כמידתם?
היינו חושבים שהרמת הדשן אולי בכלל איננה עבודת ה', אלא כורח המציאות, שהיא שייכת למחלקת שפ"ע ותו לא. הלימוד שמלמדת אותנו התורה כאן כל גישה אל המזבח, יש בה עבודת ה', הינה צורך גבוה. היינו חושבים שכיוון שיש חשש שהכהנים יתלכלכו בעבודה זו אז מוטב שיעשו אותה בבגדי ב' ולא בבגדי א', קמ"ל שחייבים בגדי א'. עכשיו שיש חשש התלכלכות ויש צורך בבגדי א', חייבים להקפיד שהמדים עשויים כמידתם. כשאנו מבינים שהתאמת הבגדים למידות הכהנים אינם רק ענין של כבוד אלא ביטוי לעבודת המידות, לזהירות כיצד צריך לגשת אל הקודש. ברור שצריך הרבה יותר זהירות כשנגשים לפנות את האפר מהמזבח מאשר כשבאים להקריב איזה קרבן או להקטיר קטורת, שם אנו מרגישים את ההוד וההילה של העבודה ואנו מהלכים ברגש, אבל בתרומת הדשן אנו עלולים להתיחס בזלזול מה, לכן הזהירה התורה דוקא כאן מדו בד-שיהו כמידתם. ועוד יש לומר שדוקא תרומת הדשן שאין בה הוד מיוחד ולא טובת הנאה, לכן בכוחה לסגל לכהנים העושים מלאכה זו לרכוש מידת ענוה והכנעה כלפי שמים כנגד יצרי הכעס והתאוה.
מה הקשר בין הכתונת ואזהרת מידתה לבין מידת הכעס?
הכעס ככלל בא מצד הרגשת גבהות של האדם, כשאנו מרגישים את עצמנו יותר ממה שאנחנו, אנו מרגישים שהבריות לא נוהגות איתנו בכבוד הראוי לנו ואנו כועסים, לכן הציווי על מידת הכתונת שתהיה כמידתנו בא ללמדנו שנשים לב לא להתלבש בבגדים שיש בהם התנשאות והתפארות על אחרים. וכך נלמד דרך כיצד לא נכעס ולא נתאוה למה שאינו שלנו.
יש לנו ללמוד מדין זה שלא נלבש בגדים שאינם תואמים את מידתנו, שלא נתגאה ולא נתאוה למה שלא שלנו, ולא נתרשל גם במשימות פחות יוקרתיות בעיני הבריות. שנזכה לראות בקרוב כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם.