בס"ד לפרשת נשא התשפ"ד
מובא בפרשה:
צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כׇּל־צָרוּעַ וְכׇל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ׃
מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם׃(במדבר ה,ב-ג)
מה ענין הרחקות אלו?
התורה מלמדת אותנו את דרכי הטיפול בבעיות השונות שצצות בעם ישראל, בחלקן התורה מדריכה אותנו להביא אל הקודש את הנוגעים בדבר( כמו אשה סוטה) ובחלקן התורה מדריכה אותנו להרחיק את הנוגעים בדבר.
בציווי המובא כאן התורה מצוה אותנו להרחיק את הטמאים והיא מציינת שלושה סוגי טמאים: צרוע,זב וטמא מת. רש"י על פי הגמרא מסביר לנו שכל אחד מהם מורחק בדרגה שונה וכך כותב:
שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה, וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּ' פְּסָחִים (דף ס"ז):
ובכן הצרוע צריך את הריחוק הגדול ביותר,הוא צריך לצאת בכלל מחוץ למחנה ישראל. הזב צריך ריחוק ממחנה לויה, וטמא מת צריך את הריחוק המצומצם ביותר, רק להתרחק ממחנה שכינה-מחצר המשכן.
במושגים ארץ ישראלים טמא מת מותר לו להיות בירושלים ואף בהר הבית מלבד בשטח העזרה. זב צריך להמנע מלהכנס להר הבית, מצורע צריך לצאת מחוץ לירושלים ושאר ערים המוקפות חומה.(רמב"ם הל' ביאת מקדש ג)
(מכאן אנו רואים שטועים ומטעים את הציבור אותם האומרים שאסור לנו להכנס לשטח הר הבית בגלל שאנו טמאי מתים. הלכה פסוקה כאמור שאין איסור להכנס לשטח הר הבית לטמאי מתים מלבד לשטח הפנימי מהחיל ופנימה שאליו אסור לנו לתת גם לגוים להכנס. כמובן שצריך ללמוד היכן שטח זה נמצא כדי לא להכשל חלילה בדבר ויש עוד כמה דינים שצריכים לדעת כדי להכנס להר הבית כמו טבילה במקוה ואיסור כניסה בנעלי עור. הנמנעים מלהכנס כיום להר הבית חוששים להכנס לשטח העזרה וחוששים ממתן לגיטימציה לציבור הרחב לכניסה להר הבית שעלולים לעלות להר בצורה לא נכונה. לעומתם הרבנים הקוראים כן לעלות להר מציינים את המצוה וחובת השעה שיש בדבר ומלמדים את העולים את דיני הכניסה להר ואת המרחב המותר להסתובב בו. למעשה המסלול בו עולים היהודים להר תואם את ההלכה. כמו כן בכל עליה להר ישנם מדריכים המלווים את העולים ומלמדים אותם את דיני ההר. מה שהמשטרה לא עושה לצערנו, שהיא מתירה לגוים להיכנס לאזור האסור בכניסה-מה שאסור לנו להתיר)
השאלה על דינים אלו, מדוע טמאי מת שהם בעלי הטומאה החמורה ביותר (אבי אבות הטומאה) משולחים רק ממחנה שכינה ובעלי טומאה פחותה יותר משולחים רחוק יותר?
הכלי יקר נחלץ לעזרתנו ומבאר שהצרעת באה בעוון ע"ז או לשון הרע, וזיבה באה בעוון פריצות בעריות, לעומת זאת טומאת מת באה בשל חוסר זהירות של האדם מלהטמא למת שאין בזה עוון ולכן גם שיעור הרחקתו פחות מהם.
באופן דומה כתב האגרא דכלה וביאר שהצרעת כנגד הקנאה, הזוב כנגד התאווה וטמא מת כנגד הכבוד. על פי זה נראה לבאר את חילוק ההרחקה שלהם כך, הקנאה ולשון הרע הבא מכוחה מפרידים ומסכסכים בין הבריות, ולכן החוטא בזה צריך להתרחק אף ממחנה ישראל, שכן זהו קלקולו ובזה גם יוכל להיות תיקונו. קלה ממנה היא התאווה שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה ויש לה צורך במידה מסוימת, לכן אין הזב צריך לצאת ממחנה ישראל אבל אין לו מקום במחנה לויה. הכבוד הינו דבר שקשה מאוד להיגמל ממנו לגמרי ועוד שבמידה מסוימת הוא גם שומר על האדם לבל יחטא אבל גדולי ישראל מאוד התרחקו ונזהרו ממנו, למחנה שכינה-ארמונו של המלך אין להכנס כך ואין לתת לאף אדם כבוד ליד המלך, וזהו שנאמר על דוד המלך שהוא מכרכר בכל עוז לפני ארון הברית, לכן למחנה שכינה נאסר על טמא מת להכנס.
אפשר לתאר מדרגות אלו בסדר הפוך במקום לבחון מי מורחק יותר לבחון מה אנו צריכים לתקן קודם ומה אחר כך ולומר, כדי להיכנס למחנה ישראל צריך קודם להיטהר מהצרעת,מלשון הרע. כך גם בחינוך הילדים עלינו ללמדם קודם כל להיגמל מקנאה ולה"ר, ממילא אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, וכל אחד והשפע שלו כפי שה' נותן לו. ועדין אנו נותנים לילדים ממתקים וכבוד כפרסים על מעשיהם הטובים, כאשר הם גדלים יותר והממתקים פחות מושכים אותם אנו עדין משתמשים בכבוד, הם גדלים עוד ואנו אומרים להם שאין נכון לעבוד את ה' יתברך בשביל הכבוד. מחנה לויה מבטא את אותם שכבר התגברו על התאוה,אין להם נחלה בארץ והם התמסרו ברובם למשימות חינוכיות ,שמירה על המקדש ומשימות רוחניות בנגינה ובזמרה. מדרגה עוד יותר גבוה הגיעו אלו שטיהרו את יצר הכבוד ורק כבוד ה' עומד נגד עיניהם, הם השייכים למחנה שכינה.
מעט שונה מסביר מי השילוח, הצרעת מבטאת את הכעס,הזוב את התאוה,וטומאת מת את העצבות. וכך לכעס אין לתת בכלל מקום בחיינו. ומצד שני העצבות יש לה מקום במידת מה, אבל במחנה שכינה "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ".(דה"י א,טז,כז)