בתחילת הפרשה מופיע ציווי מיוחד:
לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל-עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ. (דברים טז, כא)
דהיינו, יש איסור לטעת עצים ליד המזבח שבבית המקדש.
עובדי האלילים הקדמונים נהגו לטעת עצים תמירים וחסונים ליד מזבחותיהם ובתי תיפלותיהם, ובאה התורה להרחיק אותנו מן העבירה ואסרה נטיעה זו אפילו לשם שמים – שמא יבואו לעובדם ממש כמנהג הגויים (רשב״ם), או מעצם הדמיון לעובדי הכוכבים, גם אם זה רק כדי ליצור פאר והדר (רמב״ן).
רעיון זה של יצירת פאר חיצוני סביב מקום העבודה היה נפוץ אצל הגויים, ולכן אף הם קבעו את מקדשיהם על ההרים הרמים – שכן הדבר מתאים לאלוהים שהם מעשה ידי אדם, וכדרכם של בני האדם המנסים לייפות את מעשיהם. לא כן עבודת השם, ולכן מקום מקדשנו דווקא “בין כתפיו” שוכן, ולא בראש ההרים הרמים.
צריך לדעת שכל זה נאמר רק ביחס למה שסובב את העבודה – כמו המיקום או הסביבה – אך בית השם עצמו אינו פחות משאר המצוות, שנאמר “זה א-לי ואנווהו”, ומצווה עלינו לבנות בית מפואר כפי יכולתנו. וכך כותב הרמב״ם:
וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט, ט) “וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ”. וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן, אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה. (הל' בית הבחירה א, יא)
והתורה מרחיבה את האיסור לכל סוגי העץ – “לא תיטע לך אשרה כל עץ”. וכך כותב הרמב״ם:
וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים. (הלכות בית הבחירה א, ט)
(אכסדרה היא סוכת עצים – פרגולה.) הראב״ד שואל על הרמב״ם: הלא בשמחת בית השואבה היו בונים גזוזטראות סביב העזרה, וכן עזרת כהן גדול הייתה של עץ? והשיבו על כך כמה תשובות:
א. מה שכתב הרמב״ם שאסור לבנות בעץ – דווקא בעזרה, שהיא עזרת ישראל ועזרת כהנים; אך בשאר חלקי הר הבית מותרת בנייה בעץ או נטיעת עצים.
ב. את הגזוזטראות בנו בנייה ארעית לימי חג הסוכות, וזה לא נאסר.
ג. מה שנאסר הוא עצים או אכסדראות המשמשים לצל לשוהים תחתם, ואילו הגזוזטראות שבנו בימי החג שימשו לשבת או לעמוד עליהן, וזה לא נאסר.
המהר״ל מפראג מאיר את העניין: “טעם האיסור דהוא כמו שיתוף דבר אל דבר, שהרי ראוי להיות המזבח מיוחד, כדי להורות על מי שנבנה לו המזבח שהוא מיוחד. ומי שנוטע אצלו אילן, או בית, הרי הוא משתף עמו דבר”. המהר״ל מביא ראיה לדבריו מדרשת חז״ל, שדרשו את סמיכות דין אשרה לדיני מינוי הדיינים ואמרו: הממנה דיין שאינו הגון, כאילו נטע אשרה אצל המזבח. למדנו שהעזרה צריכה להיות נקייה מעצים, כדי לא לערבב ישות כלשהי בבית השם. ונראה שטעם האיסור הוא דווקא באכסדרה או בעץ חי העשויים לצל, לחסות בצילם. לימדה אותנו התורה שאסור לחסות תחת עצים ליד המזבח.
מה אנו לומדים מדין זה לעבודת השם?
מבאר מי השילוח:
הענין בזה, אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם... זהו רק בדברי תורה, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון, כי מזבח הוא מקום תפילה ועבודה. וזה שנאמר בגמ' (ברכות כז:) אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו, היינו שלא יתפלל לשום גוון, כגון שיתפלל להש"י שיושיע אותו שיהיה גדול בתורה כרבו וזה אסור, כי בתפלה צריך להבין כי הוא מתפלל להש"י מקור הישועה, שיכול להושיע אותו בלי גבול ומיצר.
נראה לדייק בדברי קודשו, שבתפילה עלינו להיות בהתבטלות ובפנייה אל השי״ת בלבד, ולא אל שום דבר זולתו. ובעצם, גם בבקשה שאנו מבקשים מאת השם, יש לשים לב בתפילה שלא לצמצמהּ לאופן מסוים או לגבול כלשהו, אלא “הרחב פיך ואמלאהו”.
עוד יש לומר: עובדי עבודה זרה נטעו אשרות בבתי תיפלותיהם כדי לחסות בצילן ולהפיק תועלת והנאה אישית מאותה עבודה – הם יצרו אלים בשירות האדם. לא כן עבודת הבורא יתברך, שמהותה איננה למלא את מבוקשנו ולהפיק תועלת והנאה, אלא לממש את השתוקקות הנשמה לקרבת השם ולהשוות את רצוננו לרצונו יתברך. גם בקשותינו הגשמיות מאת השם הן כדי שנוכל לחיות מלאים ושלמים כפי רצונו.
וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְ-הוָה כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְ-הוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא, לד)
מסר לדורנו
איסור נטיעת אשרה ליד המזבח מלמד שעבודת השם צריכה להיות נקייה מכל “שיתוף” של אינטרס זר. בדורנו, שבו קל לערבב את עבודת השם עם חיפוש תועלת והנאה אישית, עלינו לזכך את הכוונה. מהות העבודה אינה למלא את מבוקשנו, אלא לממש את השתוקקות הנשמה לקרבת השם ולהשוות את רצוננו לרצונו יתברך. נעמוד לפניו בלב שלם, בלא “אשרות” המסתירות את העיקר.


