בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ד
פרשת כי תצא היא בעיקר פרשיית המלחמה, ואולי יותר טוב לומר פרשיית הצבא, בין היתר ישנם ההדרכות המדויקות להתנהלותו של המחנה הצבאי, ויש גם סיבה מפתיעה:
כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע׃ פירוט דיני טהרה במחנה, סדר שמירה על הניקיון, ואפי' כללים איך בשטח מתפנים בשירותים מבלי להשאיר זוהמה, וכעת לנימוק המפתיע: כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ׃
לפני שנצלול יותר לעומק העניין, המסר של התורה בשפה פשוטה, זכרו: למחנה צבא יש מעלה מיוחדת, במחנה הצבא הישראלי שורה שכינה יתרה! נגזרת מכך היא הזהירות היתרה שעלינו לנהוג בו.
הכלל הבולט ביותר בנושא הוא - "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" !
למה? אומר רש"י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכאורה רש"י תמוה כי הלא הכתוב מסביר במפורש את הסיבה "כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" אז למה להכניס את השטן לתוך הסיפור?
בדומה לכך יש להקשות על מה שכתוב על ראש השנה הקרב ובא, אומר הזהר הקדוש (באב,ה) "רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ"ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא." הנה ראש השנה הוא יום מיוחד מאוד בשנה שבו אנו זוכים להשתתף בטקס ההכתרה של הקב"ה, ומדוע דוקא באותו היום השטן מנסה לקטרג עלינו?!
הענין הוא שדוקא כאשר הקב"ה מתהלך במחנה הצבא, יש הקפדה יותר גדולה, וצריכים זהירות רבה כיצד לדבר ולהתנהג. יש לזכור שגם השטן עבד של השם יתברך הוא, וגם לו ישנם חוקים מתי הוא יכול לפתוח את פיו ומתי לא. להבדיל גם הרס"ר במחנה יקפיד עלינו הרבה יותר על ההופעה שלנו בשעה שמפקד הצבא מגיע לביקור. בעצם כך זה בראש השנה וכך גם במחנה הצבא.
הביטויי כאן נשמע מאוד בומבסטי "מִכֹּל דָּבָר רָע", אולם הפירוט אחרי כן רק מדבר על כך שאם החייל נטמא-עליו לצאת מהמחנה לטבול במקוה ואחריו יוכל לחזור למחנה. וכן שהיוצא לשירותים צריך לכסות את צאתו, זהו. אז חסידים יאמרו שרואים כאן, כי אכן ההקפדה על דברים פשוטים זה נקרא להשמר מכל דבר רע! אך הרמב"ן מבין שיש כאן מסר גדול יותר:
"וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בְּעִנְיַן הַמִּצְוָה הַזֹּאת, כִּי הַכָּתוּב יַזְהִיר בְּעֵת אֲשֶׁר הַחֵטְא מָצוּי בּוֹ, וְהַיָּדוּעַ בְּמִנְהֲגֵי הַמַּחֲנוֹת הַיּוֹצְאוֹת לַמִּלְחָמָה כִּי יֹאכְלוּ כָּל תּוֹעֵבָה, יִגְזְלוּ וְיַחְמְסוּ, וְלֹא יִתְבּוֹשְׁשׁוּ אֲפִלּוּ בְּנִאוּף וְכָל נְבָלָה, הַיָּשָׁר בִּבְנֵי אָדָם בְּטִבְעוֹ יִתְלַבֵּשׁ אַכְזָרִיּוּת וְחֵמָה כְּצֵאת מַחֲנֶה עַל אוֹיֵב, וְעַל כֵּן הִזְהִיר בּוֹ הַכָּתוּב וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע."
אולם ישנה פרשנות מעניינת הקוראת את "ונשמרת" לא רק כציווי, אלא גם כהבטחה, ואז המשמעות נראית הפוכה לגמרי, וכך אומר לנו השפת אמת:
וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל.(דברים כי תצא,א)
הנה השפת אמת כדרכם של אדמורים לקח את דברי התורה גם לעבודת הנפש האישית של כל אחד וגם למצב שאין לנו צבא ואין אנו בארץ בכל אופן אנו יכולים לזכות לשמירה מיוחדת אם נאסוף את כל כוחותינו לסור מהרע ולעשות מצוה, כאשר נמסור את נפשנו לעבודת השם יתברך-נזכה לשמירה מיוחדת שהמלחמה נותנת לאדם.
וכיוון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם הדברים נכונים לעבודת השם הפרטית שלנו, בודאי ובודאי שהם נכונים במחנה הצבא במקום עבודת השם הציבורית, מקום בו ילדינו ואחינו היקרים מניחים מאחור את כל חלומותיהם הפרטיים ונרתמים במסירות נפש ממשית מאוד לטובת המלחמה ברוע. אכן בשיחות עם לוחמים אנו שומעים מהם על אותה שמירה ושכינה מיוחדת השורה במחנה, על קרבת א-לוהים אותה הם חשים.
האם השפת אמת והפשטנים חלוקים?
אין הכרח לומר כך. נראה שהיוצאים למלחמה אכן זוכים מחד לתוספת שכינה ושמירה, וזו דוקא הסיבה למה כל כך חשוב שהם גם בעצמם ישמרו מכל דבר רע, כי מתי הוא הזמן המומלץ להשקיע בדבר מה? האם לא בדיוק בזמן שאנו יודעים שהוא המסוגל לכך מאת השם?! כך אנו שמחים בזמן שמחתנו, אנו מתנקים ומיטהרים בזמן המסוגל לטהרתנו ואנו נחים ביום מנוחתנו.
המלחמה שאנו נתונים בה עכשיו, מלבד חשיבותה לביעור החמס והרוע הינה גם הזדמנות פז להשיג קרבת אלוהים ושמירה מכל רע, גם רע שאיננו נלחמים נגדו כעת. ומה יעשה מי שלא זכה להיות במחנה, שלא משתתף פעיל במלחמה? כידוע שלל המלחמה מתחלק בין הלוחמים לבין היושבים על הכלים, עלינו לחזק אותם,לדאוג לצרכיהם ולהתפלל עליהם ובזה נזכה להיות גם שותפים.
ונשמרת מכל דבר רע - לשנה טובה ומתוקה.