בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"ד
ראשית מהו פרדוקס הביכורים?
מחד הבאת הביכורים באה להודות שכל השפע שלנו מאת ה' הוא ולהודות לו על כך, במיוחד מתחדדת הכרה זו בפירות הראשונים שצומחים לנו על העצים. מאידך מבאר אור החיים הקדוש ע"פ הזהר שדוקא הפירות הראשונים שאנו שמים בטנא מבטאים את המטען האישי המעולה שלנו, זה שאיתו אנו נגיע להקביל את פני השם בארץ העליונה לאחר מאה ועשרים שנה. אז הביכורים זה מה שאנו נותנים או מה שאנו צוברים לעצמנו?
בעצם כבר בנתינת הביכורים ניכר הפרדוקס, אם אני נותן לה' את מה ששלו,אני רק מכיר בעובדה שזה שלו,למה יחשב לי הדבר למצוה וזכות?! אפילו קשה לומר שנתתי, כי נתינה היא דוקא משלי. אם אני נותן דבר מה, פירושו של דבר שלפני כן הוא היה שייך אלי?!
מי שהציף את הפרדוקס הזה בצורה מאוד עוצמתית הוא דוד המלך, וכך הוא אומר:
וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־יְ-הֹוָה לְעֵינֵי כׇּל־הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם׃ לְךָ יְהֹוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי־כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְ-הֹוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃ וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל׃ וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ׃ וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי־נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי־מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ׃(דברי הימים א,כט,י-יד)
דוד המלך אומר את דבריו ביחס לתרומות שישראל הרימו לבניית בית המקדש. בפשיטות בא לומר מאין היה לנו כל כך הרבה זהב וכסף לתרום לבית המקדש? הלא זו ברכת השם הטובה עלינו, זהו מידך נתנו לך. אז בהבנה הפשוטה, כרגע הכסף הזה הוא באמת שלנו, אמנם ה' נתן לנו אותו, ולכן כשאנו תורמים מכספנו למטרות קדושות אנו משיבים להשם חזרה. וכך בהבאת הביכורים אנו בנתינת הביכורים באים להכיר טובה שכל השפע שזכינו לו מאת השם היתה זאת.
אולם נראה שלא רק הכסף והזהב ושאר המתנות מאת השם הם, אלא דוד המלך הכיר שאף הנדיבות של עם ישראל שהביאה למימוש התרומות גם היא מאת השם. אפילו הרצון לתרום והגבורה לעשות כן מאת השם הם. ובכן חזרה שאלה למקומה.
שיטת ברסלב, אומר רבי נתן:
וּשְׁנֵי הַבֵּרוּרִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵם מִלְּמַעְלָה מֵה' יִתְבָּרַךְ, וּמִלְּמַטָּה בְּעוֹלָם הַמַּעֲשֶֹה, הֵם בְּחִינוֹת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא וְאִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא, שֶׁצְּרִיכִין שְׁנֵיהֶם דַּיְקָא. וּבֶאֱמֶת שְׁנֵיהֶם אֶחָד, כִּי בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַּתָּא אִתְּעַר לְעֵלָּא, כַּיָּדוּעַ, וְאָז נִשְׁלָם הַתִּקּוּן וְהַבֵּרוּר שֶׁצְּרִיכִין לְבָרֵר וּלְתַקֵּן עַל-יְדֵי אוֹתָהּ הַמִּצְוָה, כִּי אֶחָד בְּלֹא חֲבֵרוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשְּׁלִים הַתִּקּוּן וְהַבֵּרוּר, כִּי הָאָדָם בְּלֹא ה' יִתְבָּרַךְ, בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵר כִּי מָה אָנוּ וּמַה חַיֵּינוּ וְכוּ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ וְכוּ'". וְגַם ה' יִתְבָּרַךְ בְּלֹא אָדָם, כִּבְיָכוֹל, אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵר הַבֵּרוּרִים בְּעַצְמוֹ, כִּי רַק בִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, בִּשְׁבִיל הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁהָאָדָם דַּיְקָא יַעֲסֹק לְבָרֵר וּלְתַקֵּן כָּל הַבֵּרוּרִים כַּיָּדוּעַ, כִּי הַכֹּל מָסַר ה' יִתְבָּרַךְ בְּיַד הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּחִינוֹת אֵיךְ הֵם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים יַחַד אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי בְּשׁוּם אֹפֶן. כִּי לִכְאוֹרָה כְּפִי שֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי הֵם נִרְאִים כְּסוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בֶּאֱמֶת אָנוּ צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּתִקּוּן הָעוֹלָם עַל-פִּי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, כִּי כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא כִּי אִם בִּשְׁבִיל זֶה, בִּשְׁבִיל הָאָדָם הַבַּעַל בְּחִירָה שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ כַּיָּדוּעַ. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן בְּוַדַּאי הַכֹּל עַל-יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. וַאֲפִלּוּ כָּל עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת וְכָל הַמַּעֲשִֹים טוֹבִים הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם". (כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּמָקוֹם אַחֵר, בְּסִימָן ב). וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דִּבְרֵי הַיָּמִים א כט, יד), "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ". וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אָנוּ דַּיְקָא צְרִיכִין לְהִתְעוֹרֵר לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הַדָּבָר תָּלוּי בָּנוּ דַּיְקָא. וּבְוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין שְׁנֵי הַבְּחִינוֹת אֵלּוּ יַחַד וְאָסוּר לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת כָּאֵלּוּ כְּלָל, רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד, כִּי חֲקִירָה זֹאת הִיא בְּחִינַת הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּיג בְּשׁוּם אֹפֶן.(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות סימני בהמה וחיה טהורה ד׳:ל״ח:א׳)
רבי נתן בעצם אומר לנו, מחד השם זקוק לנו למלאכת הבירורים בעולם הזה, ומאידך אנו מבלעדי עזרתו לא יכולים לעשות שום בירור בעולם הזה, ואי אפשר להשיג ולהבין בשכל האנושי כצד שני דברים אלו מתחברים יחד.
הסבר מי השילוח:
החוסה בה' ותולה כל פעולותיו בהש"י, אזי הש"י נותן לו מדה במדה שתולה אף המחשבה על פעולות האדם.(מי השילוח,ח"א, מגילת רות ב)
נראה שבא לומר לנו שאמנם הכל בידי שמים,אפילו המחשבות והרצונות שלנו. אולם כשאנו מכירים בזה,כשהבאנו ביכורים בזמן הבית, או כיום בתפילה כשאנו מודים בזה, השם נוהג עימנו מידה כנגד מידה ומחשיב לנו הן את המחשבה והן את המעשה כשלנו. כעין זה גם כתב השם משמואל (פרשת עקב,ד,טו)
הסבר התפארת יוסף-נינו של מי השילוח:
כי בהראשית שם מכיר האדם מפורש שכל כח הצמיחה הוא רק מהשי"ת ואינו מעבודתו.(תפארת יוסף פרשת כי תבוא)
התפארת יוסף בעצם מבאר שאמנם הכל מאת השם, ולכן גם כל מה שניתן לו רק הכל שלו. אבל מה ש"שלנו" כאן זו ההכרה. הכל של השם גם אם לא נכיר בכך, וכשאנו מכירים בכך זו הזכות והחלק שלנו. ואפשר שזו כוונת רבי חנינא בתלמוד שאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים."(ברכות לג,ע"ב) יראת שמים הינה ההכרה שהכל בידי שמים.
על פי זה יובנו דברי אור החיים הקדוש, אמנם הבאת הביכורים באה לגלות שהכל מאת השם יתברך, מה שמצטבר לנו בטנא האישי שלנו כשאנו מביאים ביכורים, אלו כל ההכרות שלנו בלשונו של התפארת יוסף או כל "היראות שמים" בלשון רבי חנינא. או נאמר אמנם לא צברנו כלום בטנא אבל הקב"ה שם לנו בטנא מידה כנגד מידה את כל המעשים טובים ואפילו המחשבות טובות שלנו כשיטת מי השילוח והשם משמואל. או נאמר שהבאת הביכורים באה להודות לה' שהוא בחר להיות תלוי בנו כביכול ונתן לנו להיות שותפים שלו בתיקון העולם. ומה שמצטבר בטנא שלנו שאיתם נגיע לארץ העליונה אלו כל ה"אִתְעָרוּתוֹת דִּלְתַּתָּא" כל ההתעוררויות שלנו לעשות רצונו יתברך.