והָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.(דברים כו,א)
כך פותחת פרשת כי תבוא את פרשת הביכורים החביבה והנכספת.
חז״ל אומרים כל מקום שנאמר בתורה "והיה"- לשון שמחה. לעומת זאת כאשר נאמר "ויהי"- על פי רוב מורה על צער.
צריך להתבוננן למה "והיה" ענינו שמחה לעומת "ויהי" שאינו כן?
"היה" זה בעבר, "יהי" בזמן עתיד. "והיה" נהפך מעבר לעתיד. "ויהי" נהפך מעתיד לעבר.
ושמעתי ממו״ר הרב שרקי בשם הרצי״ה, שבעבר כשלעצמו יש צער, כי את הנעשה אין להשיב, ולא כל הנעשה היה בחכמה בינה ודעת. לכן המחשבה על העבר מביאה פעמים רבות צער לאדם, לעומת זאת העתיד פתוח לפנינו, אנו חולמים ומייחלים שנגשים את החלומות. אולי יש חששות מהעתיד אבל לא צער וחרטה.
אם אנו מצליחים להפוך את העבר לעתיד- לשון "והיה", זכינו לשמחה.
וכיצד ניתן להפוך עבר לעתיד, ומה פרוש מהפך זה?
אפילו הטעויות והכשלונות שנחלנו בעבר, יכולים להפוך למקור שמחה בליבנו הכיצד?
אם למדנו מהטעויות, הפקנו לקחים. הפכנו ארוע מצער לארוע מכונן. קיבלנו עלינו לעתיד לא לחזור למקום הזה. בעצם למדנו להפוך עבר לעתיד. לא רק לתקן את העתיד על פי העבר, אלה בעומק התהליך אנו מגלים שאפשר גם לתקן את העבר על ידי העתיד, על ידי השינויים שאנו מקבלים עלינו מכאן והלאה. העבר פתאום מקבל אור אחר, ואנו מבחינים בטובה שצמחה ממנו. וזהו סוד התשובה היהודית שמביאה לשמחה עמוקה בנפשנו, כי גם את העבר אפשר לתקן. וזהו עניין תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות.
ונראה עוד שיש כאן לימוד חשוב לחיים, כיצד להתייחס לעבר וכיצד לעתיד.
משה רבינו ניגש לעם נודד, שבע תלאות לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. ומציע להם להתחיל לחיות את העתיד. אומר להם והיה כי תבוא אל הארץ. שכל אחד כאן יצייר בנפשו שהוא כבר בא אל הארץ, שיש לו בוסתן מדהים עם שלל עצי פרי,
הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ;(שיר השירים ב,יא-יג)
והוא לוקח את ביכורי שדהו:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמו שם.(דברים כו,ב)
בזה בא משה רבינו, לא רק לעודד ולהשיב את רוחם של ישראל, להתחיל לחיות את העתיד, הוא גם בא להקל עליהם את הדרך להשיג ולממש את חלומם, לא בשמים היא ולא מעבר לים כי קרוב אליך הדבר מאוד.
מה יותר נכון בחיים : לחיות את העבר ההווה או העתיד?
אנו רואים שהילדים חיים את העתיד והם גם מלאי שמחה, אחר כך עוברים לחיות את ההווה, ויש הרבה קשיים, והזקנים כבר יותר נוטים לחיות את העבר, פעם היה טוב...
להם כבר אמר קהלת, החכם באדם:
אַל-תּאמַר, מֶה הָיָה--שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁנִים, הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה: כִּי לֹא מֵחָכְמָה, שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.
האם בגלל שמזדקנים מתחילים לחיות את העבר, או בגלל שמתחילים לחיות את העבר נעשים זקנים?
האם חברה שהתחילה לרדת מתחילה לחשוב על דרכים לשמירת כוחה, או כאשר החברה התחילה לחשוב על שמירת כוחה, היא התחילה לרדת?
לא באתי לומר שנזניח את העבר חלילה. משה רבינו דוקא קורא לנו:
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. (דברים לב,ז)
תלמדו את ההיסטוריה,ואת לקחיה העניין הוא לא לברוח מהעבר, לא להתעלם. האתגר על פי התורה להפוך את העבר לעתיד. לזהות בעבר את הכשרונות שלנו, להתחזק מההצלחות , להפיק לקחים מהכשלונות, ולהגמל מהם.
עד שיבוא יום וכשנביט על הכשלונות ונאמר ברוך השם אף עליהם.
ריבונו של עולם פתח לנו בבקשה דרך חדשה להתחיל מהיום חיים חדשים, אנו רוצים להתקדם בלי לחטוף מכות, אנו רוצים את ארץ ישראל, אנו רוצים להביא ביכורים לבית המקדש, אנו רוצים את הגאולה השלמה, ללא דאגות כעסים ויסורים, ללא מלחמות ומחבלים.
ותמלוך אתה השם לבדך על כל מעשיך.