בס"ד (לפרשת דברים התשפ"ה)
בפרשת דברים אנו מוצאים עיסוק נרחב בהרים. משה רבנו, במסגרת נאומו לדור הנכנס לארץ, מתמצת את ארבעים שנות הנדודים במדבר. הוא מספר שהקב"ה ציווה לפנות מהר סיני, ובכך ללמדנו שלאחר מתן תורה, קדושתו פגה ואין לנו עוד עיסוק בו. במקביל, הוא מתווה את מטרת המסע – "בואו הר האמורי", שלבסוף מתגלה כהר המוריה. הר זה הוא המקום שממנו נשתת העולם, בו נברא אדם הראשון, והוא המקום אשר בחר ה' לשים את שמו, מקום שמחבר שמים וארץ.
אך קיים הר נוסף בפרשה, הר החרמון, שזכה להתייחסות מיוחדת. בתוך תיאור המלחמה עם עוג מלך הבשן, משה מציין:
"וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת־הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד־הַר חֶרְמוֹן׃ צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ־לוֹ שְׂנִיר׃"
התורה, שכל מילה בה מדודה, נותנת לנו סקירה שנראית לכאורה כמיותרת: כיצד קוראים עמי האזור להר החרמון? מדוע פרט זה חשוב לנו?
על כך מובא בספרי:
"הרי הוא אומר (דברים ג ט) צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר ובמקום אחר הוא אומר (שם ד מח) ועד הר שיאון הוא חרמון, נמצא קרוי ארבעה שמות, וכי מה צורך לבאי העולם לכך, אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו, זו אומרת יקרא על שמי וזו אומרת יקרא על שמי והלא דברים קל וחומר, אם פסולת הרי ישראל ארבע מלכיות מתכתשות עליה קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל."
הספרי אומר דבר, אך מסתיר דבר. מה פשר אותה התכתשות? מדוע רצו המלכויות לקרוא דווקא לחרמון על שמן? ומדוע התורה מספרת לנו זאת בהקשר של כיבוש ההר על ידי משה רבנו?
הנצי"ב רואה בהר זה הר של ברכה, וכך הוא כותב:
"צידונים יקראו לחרמון שריון. דהוא הר מבורך מאד עד שנמשל ברכת הר ציון בו כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה׳ את הברכה. וכתיב על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער וסיבת ברכתו הוא השלג שעליו תמיד ושלג טוב לפירות ומש״ה קראו הצידונים בלשונם בשם שמורה בלה״ק שריון. וכת״י דמסרי פירי מרוב שומן. ושניר הוא שלג המשביע את האדמה:"
בכיוון הפוך הלך האוהב ישראל, שמציין כי היצר הרע נקרא חרמון. הוא מסביר:
"ע"ש שהוא מחרים ומחריב את האנשים הסרים למשמעתו וגם על שהוא מצודה פרוסה ע"כ החיים. לשון חרם ורשת."
האוהב ישראל ממשיך ומסביר שהצידונים רומזים לרשעים ההולכים בדרך עקומה, והם קוראים לו שרי"ן, ראשי תיבות "שמאל רם ימין נופל". לעומתם, האמורי רומזים לצדיקים, והם קוראים לו שני"ר, ראשי תיבות "שמאל נופל ימין רם". המסר הפשוט הוא שעלינו תמיד להגביר את צד ימין על שמאל, את מידת החסד על מידת הדין.
לאחר שראינו מחלוקת לכאורה בין הנצי"ב לאוהב ישראל בנוגע לחרמון, יש לחפש כיצד ניתן ליישב את דבריהם. גם האוהב ישראל, שפתח באמירה שלילית, מתאר בהמשך דבריו צד חיובי בהר, הנרמז בשם "שניר". יתרה מכך, משה רבנו כבש את ההר, ואם לא היה לו מקום בקדושת ארץ ישראל, לא היינו כובשים אותו. אנו יודעים שהמטרה אינה להמית את היצר הרע, אלא להכניע אותו לקדושה, וזה בדיוק מה שמרמז השם שני"ר לפי האוהב ישראל.
לכן נראה לומר שהנצי"ב מתאר את ההר ואת ברכתו לאחר שמשה כבש אותו והכניע אותו לקדושה. לעומת זאת, האוהב ישראל מציין את סכנתו של ההר עבור מי שלא תיקן את דרכו ולא למד להכניע את יצרו.
לסיכום, ניתן לומר כי את שמותיו של ההר אפשר לדרוש לחיוב או לגנאי, והדבר תלוי בעין המתבונן. החרמון הוא המקום בארץ עם הכי הרבה משקעים, גשם ושלג – מקור לשפע גדול. אמנם, השפע הזה אינו מנוצל ישירות על ההר עצמו, אך הוא מחיה ומצמיח את האזורים הסובבים אותו. בדומה לכך, יצרנו וכוחות חיינו: אם נלמד לתעל אותם נכון, הם יכולים להביא עמם הרבה ברכה וחיים, ועל ידי כך לחזק את הקשר עם הקב"ה, כדברי שיר השירים:
"אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים׃"


