בס"ד לפרשת שופטים התשפ"ה
בין שלל הדינים המופיעים בפרשת שופטים, בולט דין "עדים זוממים", עליו נאמר:
"וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו׃ וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃ וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא־יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ׃" (דברים יט, יח-כ).
הרמב"ם, במורה נבוכים (חלק ג', פרק מא), מסביר את מהות העונש: "וכן דין עדים זוממין שייעשה בהם בדיוק כמו שזממו לעשות: אם זממו הריגה – ייהרגו, ואם זממו מלקות – יולקו, ואם זממו תשלום ממוני – ישלמו באותו שיעור. המטרה בכל זה היא להשוות את העונש לפשע, וגם זו היא משמעות היות המשפטים צדיקים (דברים ד,ח)." עקרון "מידה כנגד מידה" בא לידי ביטוי חד בעונש זה.
אולם, דין זה מעורר שאלה קשה: מדוע אנו מענישים על מחשבה, על "זמם", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעונש של עדים זוממים? הרי בכל שאר הפשעים, אדם שתכנן לבצע עבירה אך לא הוציאה לפועל, אינו נענש כלל. יתר על כן, הפסוק מעניש דווקא במצב בו המזימה לא מומשה בפועל, וזאת מכיוון שהצדק נחשף לפני ביצוע העונש. אם המזימה יצאה לפועל ובית הדין הרג את האדם החף מפשע, העדים הזוממים לא נענשים על כך.
הרמב"ן, בפירושו לתורה, מסביר מדוע מענישים את העדים רק כאשר המזימה לא יצאה לפועל: "אִם נֶהֱרַג רְאוּבֵן, נַחְשֹׁב שֶׁהָיָה אֱמֶת כָּל אֲשֶׁר הֵעִידוּ עָלָיו הָרִאשׁוֹנִים, כִּי הוּא בַּעֲוֹנוֹ מֵת, וְאִלּוּ הָיָה צַדִּיק לֹא יַעַזְבֶנּוּ ה' בְּיָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים לז לג), ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. וְעוֹד שֶׁלֹּא יִתֵּן ה' הַשּׁוֹפְטִים הַצַּדִּיקִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ דַּם נָקִי, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וּבְקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט."
הרמב"ן מציג כאן שני נימוקים עיקריים:
-
השגחה פרטית על הצדיק: אם ראובן, הנאשם בבית הדין, אכן היה צדיק, ה' לא היה מאפשר לו למות על לא עוול בכפו. מותו מעיד על כך שהייתה בו עבירה שבעטייה נגזר עליו למות.
-
השגחה על מערכת המשפט: ה' לא ייתן לשופטים צדיקים לשפוך דם נקי. העובדה שהעונש לראובן יצא לפועל מעידה על כך שהשופטים פעלו בצדק.
אולם, גישה זו עדיין מעוררת תמיהה. הרי גם במקרים של רצח רגיל, איננו אומרים שמותו של הנרצח היה בגלל עוונותיו, אלא מטילים את האחריות המלאה על הרוצח. ברור שלכל אדם יש בחירה חופשית, והצלחת מימוש תכניותיו בפועל לא מאשרת את צדקתן. אכן, הרמב"ן מדגיש את הפסוק המתייחס לשמירה מיוחדת של ה' על הצדיק דווקא בבית המשפט, ומכאן שהשגחה זו מיוחדת למערכת המשפטית. אין הבטחה לצדיק שהוא לא ינזק בחוץ.
ההבדל בין מחשבה למעשה
התשובה לשאלה מדוע מענישים על "זמם" טמונה בהבנה שבעניין עדים זוממים, לא מדובר רק במחשבה טהורה. הרי העדים לא רק תכננו להרע, אלא עשו מעשה בפועל: הם באו לבית הדין, מסרו עדות שקר, ופעלו בכל כוחם כדי להביא להגשמת מזימתם. העדות השקרית היא המעשה האפקטיבי, כלי הביצוע של רצונם הרע. הם לא תכננו לבצע את הפשע במו ידיהם, אלא השתמשו במערכת המשפט כשלוח שלהם.
על כן, העונש אינו על מחשבה בלבד, אלא על מעשה שנעשה מתוך אותה מחשבה. מעשה זה פוגע לא רק באדם פרטי, אלא פוגע במערכת המשפט כולה. פגיעה זו היא ההרס האמיתי שגרמו העדים הזוממים.
פגיעה במערכת הציבורית
פרשת שופטים מתמקדת במצוות ציבוריות רבות: מינוי שופטים ומלכים, דיני מלחמה ועוד. דין עדים זוממים משתלב בהקשר זה בצורה מדויקת, שכן הוא בא לבצר את בנייתה של מערכת משפט ישרה וצודקת.
העדים הזוממים אינם פוגעים רק באדם שהעידו עליו, אלא תוקפים את עצם קיומה של מערכת המשפט. במקום לשרת את האמת והצדק, הם מנצלים את המערכת למטרותיהם האנוכיות. העונש החמור שנועד להם נובע מהחשיבות העליונה של שמירת מערכת המשפט ככלי לביסוס חברה מתוקנת. כשם שמענישים פושעים על ההרס שהם גורמים בעולם, כך יש להעניש את מי שמנסה להרוס את מערכת הצדק, שהיא הבסיס לקיום חברה בריאה ויציבה.


