מאמר לפרשת בשלח התשפ״ו
״וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה לָכֶם לְאׇכְלָה״
השאלה המתבקשת היא פשוטה: האם מי שאינו יודע מהו הדבר העומד לנגדו נותן לו שם בשאלה ״מָן״, או שמא הוא חוקר ומברר תחילה מהו הדבר, ואז נותן לו את השם המתאים? מהי משמעותו האמיתית של השם ״מָן״?
א. ״מָן״ במשמעות ״מה״
כמה מהפרשנים כתבו שפירוש השם ״מָן״ הוא ״מה״ בלשון המצרית או הערבית. אולם שאלתנו עודנה בעינה: מדוע השאלה הופכת לשם הדבר עצמו? ייתכן שבני ישראל הרגישו שזו אינה רק שאלה מקרית, אלא ביטוי לתמיהה עמוקה יותר. משום שלא מצאו להם תשובה מספקת על מהותו של הדבר המופלא הזה, השאלה עצמה הפכה לשמו הקבוע.
ב. האבן עזרא ורש״י: ״מָן״ כדבר המזומן
האבן עזרא דחה הסבר זה וכתב ש״מָן״ פירושו בערבית או במצרית ״מי״ ולא ״מה״, ועל כן פירש שהשם ״מָן״ משמעותו דבר המזומן לנו, כמו שנאמר על יונה הנביא: ״וַיְמַן ה׳ דָּג גָּדוֹל״. גם רש״י פירש כמותו וכתב: ״מָן הוּא. הֲכָנַת מָזוֹן הוּא, כְּמוֹ ׳וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ׳ (דניאל א׳)״. אך מדוע בחרו בני ישראל לקרוא לו ״מָן״ על שם מנת מזון או דבר המזומן להם? ממשיך רש״י ומסביר: ״כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא. שֶׁיִּקְרָאוּהוּ בִשְׁמוֹ״ – כלומר, משום שלא ידעו את שמו המדויק, קראו לו שם המבטא את תכונתו כמזון מזומן.
ג. רבינו בחיי: ״מָן״ כמנה – יחידת מזון
פירושים אלו של האבן עזרא ובמיוחד של רש״י מקרבים אותנו להסבר רבינו בחיי, שכתב: ״מָן הוּא. מלשון ׳מָנָה אַחַת אַפַּיִם׳ (שמואל א׳ א׳:ה׳), וכן ׳לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה׳ (ויקרא ח׳:כ״ט), ועל כן נותן הכתוב טעם ׳כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא׳ – כלומר, מפני שלא ידעו מה הוא, קראוהו מתנה מן השמים, ולא קראוהו בשם מיוחד, כי לא היו יודעים מהותו״. לפי פירושו, ״מָן״ בדומה ל״מָנָה״ מבטא יחידת מזון של אדם. כך הוא מביא ראיה מאלקנה שנתן לחנה אשתו ״מָנָה אַחַת אַפַּיִם״, קרי: מנה כפולה. גם לדעת רבינו בחיי, עם ישראל ראו מנת מזון בלתי מזוהה, ולכן נתנו לה שם כללי: ״מָן״ – מנה בלשון זכר.
ד. רבינו חננאל: ״מָן״ במובן ״מאין״
כתב רבינו חננאל: ״כתב ׳מָן הוּא׳ – כלומר ׳מֵאַיִן הוּא׳, לפי שלא ידעו מה הוא״. פירוש זה מתאים לשימוש שיש למילה ״מָן״ בשפה הארמית והערבית במשמעות ״מאין״. בני ישראל תמהו על מקורו של הדבר המופלא הזה.
ה. הכתב והקבלה: ״מָן״ כלשון חשיבות ונכבדות
מביא הכתב והקבלה הסבר מעניין נוסף: ״הוא לשון חשיבות, כמו ׳וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן׳ (משלי), ׳לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ׳ (תהלים ע״ב)... כי בראותם אותו לא ידעו לכנותו בשם, לפי שהיה דבר נכבד ועינו כעין הבדולח יורד מן השמים. לא עלה על לבם כלל שירד לאכילה, ועל זה אמר הכתוב ׳כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא׳ – כלומר, לא ידעו מה טבעו ולאיזה צורך ירד. לכן קראו בתמהון לבב ׳מָן הוּא׳ – כלומר, דבר חשוב הוא״.
כל הפירושים מתחברים למימד עומק אחד
כל הפירושים הללו מתחברים יפה לאמירת חז״ל שישראל היו טועמים במָן את כל הטעמים שרצו. זו בהחלט סיבה לשאול ״מֵאַיִן הוא״ ו״מָה הוא״. וזו גם סיבה לקרוא לו ״מנת מזון״, כי הוא מנת המזון האידאלית המספקת את כל צורכי התזונה של האדם, וגם מעניקה לו את כל הטעמים הקיימים במזון.
המָן כאמצעי לזיכוך וגילוי האמת הפנימית
פירוש ממש מפתיע ומרתק מביא האגרא דכלה (בשלח נ״ז):
״ויראו בני ישראל ויאמרו איש אחיו ׳מָן הוּא׳ וגו׳ (שמות ט״ז ט״ו). שמעתי מפה קדוש כבוד אדמו״ר הנ״ל זצוק״ל שהיה המָן דק ובהיר כל כך ברוחניות, עד שעל ידי אכילתו נזדכך הגוף והיה ניכר לכל אחד פנימיות חברו ומחשבתו. והנה איש אשר היה מכיר את חברו ביום אתמול בלא הודע פנימיותו וחשבו לצדיק או בהיפך, וכהיום שאכלו את המָן נתוודע לו פנימיותו ולא הכירו, כי נדמה בעיניו כאיש אחר. וזה ׳ויאמרו איש אל אחיו מָן הוּא׳ – רצה לומר: מי הוא זה כי נהפך לאיש אחר? ׳כי לא ידעו מה הוא׳ – מהיכן באה להם זאת הידיעה. ׳ויאמר משה אליהם הוא הלחם וגו׳׳ – רצה לומר: שעל ידי הלחם הזה באה לכם זאת הידיעה״.
פירוש זה מדהים במיוחד. המָן, שנקרא גם ״לֶחֶם אַבִּירִים״ (תהלים ע״ח כ״ה) – והוא מאכלם של מלאכי השרת המכונים ״אבירים״ – זיכך את אוכליו והפך אותם לאנשים אמיתיים, שקופים במובן החיובי של המילה (מעניין אם זה קשור להיות המלאכים שקופים). בכך היה גם בחינת הכשרה שהכשיר ה׳ את עם ישראל לקבל את התורה, כמו שאמרו חז״ל: ״לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המָן״ (שבת פ״ו).
כיצד המָן זיכך אותם?
כתב דגל מחנה אפרים:
״כי העיקר להאמין בה׳ שהוא לבדו הוא ואין בלתו, שאינו צריך לשום עילה וסיבה שעל ידה יומשך לו פרנסתו, כי הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. ואפילו שלא יעשה שום עילה וממון ושום הכנה לפרנסתו, השם יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול. וזהו ׳בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳ וְהָיָה ה׳ מִבְטַחוֹ׳ – היינו, המובטח שלו יהיה גם כן ה׳, שרק הוא לבדו הוא ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו, שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה שיהיה עילה וסיבה, והכל הוא רק ה׳ יתברך. ואפילו כשיש לו הדבר על ידי עילה, יאמין באמונה שלימה שהוא ממש ה׳ יתברך שרצה לפרנס אותו בדרך זה, אבל לא שיהיה מוכרח הדבר על ידי סיבה והכנה, רק לבטוח בה׳...״
בדומה לדברים אלו, מי השילוח מבאר שבני ישראל כשאמרו ״מָה הוּא״ בעצם תמהו: כיצד יוכל להיות להם קיום מדבר רוחני כזה? והתשובה שענה להם משה רבינו היא: ״הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה לָכֶם לְאׇכְלָה״. פירוש דברים אלו, אומר מי השילוח, הוא: ״וזה הוא הקיום של ישראל: שידע שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, ורק המוצא פי ה׳ הוא המחיה״. נראה שרוצה לומר שבשאלה שלהם מונחת מהות הדבר, ולכן המָן קיבל את שמו מתוך שאלתם. הם שאלו כיצד אפשר להתקיים מדבר כה רוחני, והיא – השאלה עצמה – המכשירה אותנו להבין שמה שמחיה אותנו תמיד, בכל מצב, הוא הרצון האלוהי הגנוז בדבר.
לסיכום
עם ישראל, כשראה את המָן, נפגש עם תופעה שאינה מעולם הזה, ולכן שאל: ״מָה הוּא״. השאלה חשפה את ישראל למימד העומק הגנוז במָן. המילה ״מָן״ הינה בסיס למילים: זמן, מזון, מנה, מאין, מנון ומתנה– כולן מצביעות על השפע שהשם מוריד לנו מן השמים.
מסר לדורנו
סיפור המָן מלמד אותנו שאמונה אמיתית אינה רק הכרה תיאורטית באלוקים, אלא חיים שבהם אנו רואים את יד ה׳ בכל דבר – בפרנסה, במזון, ובכל פרט בחיינו. כשם שבני ישראל התקשו להאמין שניתן להתקיים מדבר רוחני כמו המָן, כך גם אנו נדרשים לחזק את האמונה שהקב״ה יכול לפרנס אותנו גם ללא האמצעים הרגילים והטבעיים. המָן זיכך את האבות והפך אותם לשקופים ואמיתיים – וגם אנו נדרשים לטהר את עצמנו ולהיות כנים ואמיתיים בכל מעשינו.


