בס"ד | פרשת תזריע, התשפ"ו
טומאת יולדת – מדוע היא טמאה, ואילו רמזים טמונים בה?
השאלה מפורסמת ותמוהה: מדוע אישה שילדה והביאה חיים חדשים לעולם נעשית טמאה? ועוד קשה: מה הקשר לטומאת נידה שהפסוק מקשר ביניהן – "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, ב) – והרי המצב הפוך לכאורה: הנידה איבדה חיים, ואילו היולדת הוסיפה חיים לעולם!
טומאת היולדת – תוצאה ישירה מן הלידה
יש שהסבירו טומאה זו כתוצאה טבעית ובלתי נמנעת של הלידה עצמה, וניתן לבאר זאת בשלושה מימדים:
המימד הגופני
כל ימי ההריון פעלה מערכת גופה של האישה למען שניים: היא וילדה. עם הלידה נפסקת אספקת החיים לעובר – והגוף חש בפתאומיות את הצמצום. משל למה הדבר דומה: לבסיס טירונים הנושא מאות חיילים, שמשסיימים את הטירונות ועוזבים – ההספקה יורדת בבת אחת. כך גם היולדת: יש בה איבוד-חיים בעקבות הלידה, ובכך יש דמיון לטומאת הנידה שאף היא מאבדת חיים במחזורה.
המימד הנפשי
ההריון נותן לאישה משמעות מיוחדת – היא נושאת חיים חדשים בקרבה. דווקא הלידה, שבה היא משלימה את המשימה ומגיעה אל היעד, מותירה בלבה ריק נפשי מסוים. הדבר דומה לחלומות גדולים שאנו מגשימים: עצם ההגשמה משאירה לפעמים חלל בלב. הטומאה היא ביטויו של חלל זה.
המימד הרוחני
כידוע, שלושה שותפים יש באדם – הקב"ה, אביו ואמו (נדה לא ע"א). כל ימי ההריון ליוותה שכינה מיוחדת את האישה ודאגה להתפתחות העובר. משנולד התינוק, יש לו חיים משלו ונשמה אלוהית בקרבו – אך האם איבדה את אותה שכינה מיוחדת שלוותה אותה. היעדרה של השכינה המיוחדת הוא שמתבטא בטומאת היולדת.
ריחוק מקרב – חידוש החביבות
בתלמוד מובאת ברייתא:
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה? מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: "תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים", כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחוּפָּה. (נדה לא ע"ב)
רבי מאיר מבאר: כל ימי ההריון הייתה האישה מותרת לבעלה – שכן בזמן ההריון האישה מחוסרת דמים – וההרגל יצר מאיסה מסוימת. לכן קבעה התורה שלאחר הלידה תהיה האישה טמאה, כדי לחדש את החביבות ביניהם כבשעת החופה.
ומדוע ביולדת נקבה הטומאה כפולה – שבועיים ולא שבוע? עונה ה"עמק דבר":
אם ילדה זכר שהולד מחבבה על בעלה די בפרישה ז' ימים. ונקבה שאינה כן ה"ז מפרישה ממנו שבועים.
טעם נוסף שהובא במפרשים: מכיוון שביום השמיני מלים את התינוק, ביקשה התורה שגם האם תהיה טהורה ושמחה בברית המילה.
החטא הקדמוני – שורש הטומאה
בתלמוד (עירובין ק ע"ב) מובא:
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה", אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים – אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. "עִצְּבוֹנֵךְ", זֶה צַעַר גִּידּוּל בָּנִים. "וְהֵרוֹנֵךְ", זֶה צַעַר הָעִיבּוּר. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים", כְּמַשְׁמָעוֹ…
נמצא שלטומאת היולדת שורשים קדומים ביותר – עוד מן החטא הקדמוני. וכל הדורות וכל הנשים מאז טמאות בעקבותיו.
מבאר הכלי יקר:
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ", כִּי כָל הַנָּשִׁים צְרִיכִין טָהֳרָה עַל חֵטְא רִאשׁוֹן אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִתְפַּשְּׁטָה הַטֻּמְאָה וְהַזֻּהֲמָא בָּעוֹלָם, וְגָרַם לְכָל הַנּוֹלָדִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, כִּי אִלּוּ לֹא חָטָא הָאָדָם הָיָה כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים לְמַעְלָה מִן מַעֲרֶכֶת שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וּבְחֶטְאוֹ הוּסַר מִמֶּנּוּ הָרוּחָנִיּוּת וְנָפַל תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת הַמַּעֲרֶכֶת, אֲשֶׁר מִצִּדָּם נִמְשְׁכָה הַטֻּמְאָה לָאָדָם, כִּי כָל דָּבָר גַּשְׁמִי נוֹפֵל תַּחַת מִסְפַּר שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וְשִׁבְעָה יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְכָל שְׁמִינִי רוּחָנִי כִּי הוּא לְמַעְלָה מִשִּׁבְעָה.
על פי הבנה זו קובע ה"אגרא דכלה" שלעתיד לבוא לא תהיה טומאת יולדת כלל:
וכן לעתיד במהרה בימינו יהיה הרה ויולדת יחדיו, כי תופסק זוהמת הנחש וחלאתה, ממילא לא יהיה שום טומאה בלידה. (אגרא דכלה תזריע ג)
אלא שקישור זה בין טומאת היולדת לחטא אדם הראשון מעלה שאלה נוקבת: מדוע כל הדורות צריכות הנשים לשאת את מחיר החטא הזה?
התשובה היא שנשמות כל הדורות היו כלולות בנשמות אדם וחוה. הקלקול שלהם הוא חלק ממנו גם אנו. החטא הקדמוני גרם לכך שהיצר הרע הפך לשותף במעשינו. וכך כותב ה"כתונת פסים":
שמעתי ממורי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ר"ל באותו טוב יש שמץ חטא מצד איזה פנייה וכיוצא וכו', ודברי פי חכם חן. ונודע שאין לך שום מצוה שאינו כלול מז' ימי הבנין, כמו שכתבתי בפרשת שמות בשם מורי (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם וכו'… וז"ש אשה כי תזריע, על ידי חימום וטרחא. וילדה זכר, שהוא מצוה. אך מכל מקום יש בה שמץ חטא, שאין צדיק וכו', לכך וטמאה ז' ימים, בסוד שבע יפול צדיק וקם.
שבעת ימי הטומאה אינם עונש – הם ימי תיקון וניקוי. מעשה גדול נעשה כאן, נשמה טובה ירדה לעולם; אך מכיוון שהיצר הרע היה מעורב גם בו, נדרשים שבעת ימי הבנין לזיקוק ולהשלמה.
טומאת היולדת בדרך הרמז – עבודת האדם
לאחר שראינו כי לטומאת היולדת שורשים קדומים, ותכלית ימי הטומאה היא ניקוי מזוהמת הנחש, אנו למדים מכאן שתהליך זה מלווה אותנו בחיים בכל מיני מצבים. במיוחד כשאנו עושים מעשה טוב ומתקרבים אל ה', אנו חווים לפעמים ריחוק והסתר – וזה עצמו נועד לעזור לנו לברר ולנקות את מעשינו הטובים.
כך כותב ה"מי השילוח":
בתחילה כשאדם מתחיל להתקרב עצמו להש"י, אז מסתיר הש"י אורו ממנו כדי לברר תשוקתו, עד שנשבר לבו שמכיר את חסרונו, עד שזוכה עי"ז שהש"י מגלה לו ד"ת יותר ויותר מכפי תשוקתו, שהקב"ה נותן לו מלא עומסו.
ומוסיף ה"מי השילוח" ומיישם יסוד זה לעבודת התפילה:
כן הוא תפלת האדם לפני הש"י, כי תחילתה נצמחת מן מאורעת הגוף בעוה"ז שהיה בתפיסה ובשכל קטן למאוד, שע"י שהוא מצמצם עצמו בהנאות ותענוגים בעוה"ז פועל אצל הש"י שנותן לו חיים לעולמי עד, וזה פירוש אשה כי תזריע, התפלה יכונה בשם זריעה, כי כמו שהזורע דומה למאבד מה שיש לו, רק שמצפה שישיג אח"כ הרבה עבור המעט שהפריש לזרע, כן וילדה זכר שעל ידי התפלה יזכה שיתן לו הש"י ישועה שהוא חיי עולם בלי הפסק, וטמאה שבעת ימים היינו מפני שתפלתו היתה בגוון ממאורעות הגוף בעוה"ז הדומה למשל הנ"ל.
כך אם כן, בכל מעשה טוב ובכל תפילה שלנו אל ה' יש עדיין רכיבים של עולם הזה – מצד קטנותנו, הנאותינו ותענוגינו. ולכן ה' יוצר לנו ריחוק והסתר זמניים, כדי שנתנקה מרכיבים אלו ונזכה לחיי עולם זכים ומטוהרים.
הרמז לכלל ישראל – לידה, טהרה וגאולה
תורתנו הקדושה מדברת אלינו ברבדים שונים. מתחת לפשט ההלכות עוברים מסרים עמוקים יותר: האישה רומזת לעם ישראל, והאיש – לקב"ה. לפי השוואה זו, מה מלמדת אותנו טומאת היולדת ברמה הלאומית?
הלידה הראשונה בתולדות עם ישראל הייתה יציאת מצרים. לאחריה עבר העם שבעה שבועות – שבעה כפול שבעה ימי בנין – ובהם ניקה את עצמו, בדומה לשבעת ימי טומאת האישה. מבאר ה"דברי אמת" (פרשת תזריע) שיציאת מצרים הייתה לידה שבאה מה' לבד – "לולא שה' הוציאנו הרי אנו ובנינו משועבדים" – ואילו הגאולה שאנו מהלכים בתוכה באה בהתעוררות מלמטה, בהתעוררות עם ישראל עצמו. ולכך מעלה גדולה: על גאולת מצרים אמרו ישראל שירת הים, ואילו על גאולה זו נאמר שיר חדש.
בכל אופן, גם בגאולה הנוכחית עלינו לזהות את החסרונות שבשבע המידות ולתקנם. והיום השמיני ללידה רומז לברית החדשה שיכרות עמנו ה' בהמשך הגאולה.
שבוע שבן דוד בא בו – רמז האור החיים
האור החיים הקדוש (ויקרא יב, ב) רואה בשבעת ימי טומאת היולדת רמז לשבע שנות התגלות המשיח:
וְאָמְרוֹ וְטָמְאָה וְגוֹ׳, כָּאן רָמַז תִּקּוּן אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה׳ לְהַשִּׂיג בְּחִינַת הַזָּכָר, כִּי שֶׁבַע שָׁנִים יְכוֹנֵן חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, כְּאָמְרָם (סנהדרין צז.) זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא וְכוּ׳ לְיַסְּרָם וּלְזַקְּקָם, וְהוּא אָמְרוֹ "וְטָמְאָה" – יִחֵס הַיִּסּוּר לִבְחִינַת הַטֻּמְאָה כִּי הוּא הַטָּמֵא הוּא הַמְיַסֵּר, וְאָמַר שִׁבְעַת יָמִים – פֵּרוּשׁ שֶׁבַע שָׁנִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (כתובות נז:) "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר" וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "יָמִים" – שָׁנָה. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ׳ – פֵּרוּשׁ שֶׁאַחַר עֲבוֹר שֶׁבַע שָׁנִים בְּהַתְחָלַת יוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כִּי אָז יַעֲבִיר ה׳ בְּחִינַת הָעָרְלָה מֵהָעוֹלָם, דִּכְתִיב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ", וְזֶה יִהְיֶה בְּשָׁנָה שְׁמִינִית, וְיָדוּעַ הוּא בְּחִינַת הָעָרְלָה שֶׁהִיא הַקְּלִפָּה.
שבעת ימי הטומאה הם אפוא שבע שנות חבלי משיח – שנות יסורים וזיקוק. והיום השמיני – שנת הגאולה השמינית – הוא היום שבו יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ ותחל תקופת הקדושה השלמה.
מסר לדורנו
טומאת היולדת מלמדת אותנו שאפילו הרגעים הגדולים ביותר – לידת חיים חדשים, גאולה לאומית, התקרבות אל הקב"ה – עוברים דרך תהליך של ניקוי ותיקון. הריחוק הזמני אינו עונש אלא הכנה לטהרה עמוקה יותר. בדורנו, שבו אנו חווים את חבלי הגאולה מקרוב, קוראים אלינו הדברים לסבלנות ולאמונה: גם כאשר אנו חשים הסתר פנים, גם כאשר הדרך כואבת – אנו בעיצומו של תהליך הזיקוק שבסופו יבוא היום השמיני, יום הטהרה והגאולה השלמה.


