בס"ד | פרשת מטות-מסעי, התשפ"ו.
עד כה לימדה אותנו התורה שהנקמה הרסנית ואסורה – "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". כאן מחדשת לנו התורה חידוש גדול: ישנה נקמה שהיא אף מצווה – נקמת האומה באויביה. ויש תיאורים בחז"ל שמשה רבינו ציפה וחיכה לראות בנקמה זו לקיים "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהילים נח, יב). מה כל כך חשוב בנקמה זו? כך נאמר בפרשה:
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃ (במדבר לא, ב)
מדוע מואב ניצל מן הנקמה?
שאלה מתבקשת: בני ישראל חטאו גם עם בנות מואב ולא רק עם בנות מדין. מדוע אפוא נצטווינו לנקום דווקא במדין ולא במואב?
המפרשים הציעו כמה הסברים:
א. היוזם – מי יזם את החטא?
יש מפרשים שהבחינו בהבדל יסודי בין העמים: עם בנות מואב – יוזמי הקשר היו בני ישראל עצמם, שנאמר "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב". לא כן בנות מדין, שבאו ביוזמה וכוונה להחטיא את ישראל.
ב. הפחד כהסבר – שיטת רש"י
רש"י מסביר:
מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. וְלֹא מֵאֵת הַמּוֹאָבִים, שֶׁהַמּוֹאָבִים נִכְנְסוּ לַדָּבָר מֵחֲמַת יִרְאָה, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם... אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם.
מואב היו שכנינו ופעלו מתוך חשש טריטוריאלי מובן – לא מוצדק, אך מובן. לעומת זאת מדין, שארצם כלל לא גבלה בישראל, ברור שכל פעולתם הייתה לשם קלקול ישראל ומניעת ייעודנו.
ג. מואב הציב גבול לפעולתו – שיטת המלבי"ם
המלבי"ם מוסיף נדבך נוסף: אף שמואב התחיל להסית נגד ישראל, לאחר שבלעם אמר להם שישראל לא יפגעו במואב כעת אלא רק באחרית הימים – מואב לא קיבל את עצת בלעם להפקיר את בנותיו. רק מדין קיבלו את העצה ופעלו על פיה.
ד. שתי מרגליות טובות – שיטת הזוהר
לזוהר הקדוש הסבר אחר ועמוק: ראוי היה לנקום גם במואבים, אך ה' רצה להוציא מהם שתי מרגליות טובות – רות המואביה ונעמה העמונית, שממנה יצאה השושלת שהביאה לדוד המלך. לכן נדחתה הנקמה ממואב, ועתיד דוד המלך לנקום את נקמת ה' מהם. עיקרון זה מובא גם בתלמוד ובילקוט שמעוני.
הבדל עמוק – בסוג ההתנגדות
הילקוט שמעוני מוסיף הבחנה חשובה בין אופי הפעולה של כל אחת משתי האומות:
עֲצַת מוֹאָב לֹא הָיְתָה עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לַהֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ"... אֲבָל עֲצַת מִדְיָן לֹא הָיְתָה אֶלָּא לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל יָדָן נָפְלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל... שֶׁהַמַּחֲטִיאוֹ לָאָדָם קָשֶׁה מִן הַהוֹרְגוֹ.
שניהם היו באותה עצה – אך למטרות שונות. מואב ביקשו להרוג את ישראל; מדין ביקשו להחטיא אותם. "המחטיאו לאדם קשה מן ההורגו" – ולכן גם עונשם שונה.
אפשר להעמיק ולדקדק: מדין רצו לטמא את ישראל, להפיל אותנו לקליפות – ולכן הגיב ה' להיפך: הוצאנו מה שאפשר ממדין וצירפנו לקודש. מואב לעומתם רצו לגרשנו מן הארץ – "ועלה מן הארץ" – לא אכפת להם אם נהיה קדושים, רק שלא נגלה את הקדושה בארץ ישראל. כנגד זה יצא ממואב דוד המלך, שכל עניינו לגלות את הקדושה בארץ – ואפילו ארץ מואב עצמה עתידה להתגלות כחלק מאותה ארץ קדושה שבה תאיר הקדושה בכל זיוה.
רמזים עתידיים במלחמת הנקמה
המדרש בילקוט שמעוני מביא דרשה מרתקת:
"נְקֹם נִקְמַת" – אֶחָד כְּנֶגֶד מִדְיָן וְאֶחָד כְּנֶגֶד מוֹאָב... אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב" וְעַכְשָׁיו נְקֹם? אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב" לְשֵׁם הָאָב נִקְרְאוּ, "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב", אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁנִּשְׁתַּנָּה דִינָם בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל לְכָךְ קְרָאָן מִדְיָנִים.
מדרש זה טעון ביאור: הרי ישראל לא נלחמו כאן במואבים כלל! ומהן שתי הנקמות המדוברות בו?
מבאר ה"תולדות יעקב יוסף" שמדרש זה רומז לשתי נקמות שיהיו בעתיד, בהן יבער ה' את היצר הרע מן העולם. ישנם שני סוגי יצר הרע:
יצר הרע מסוג מואב – כשם שבנות מואב פיתו את ישראל לדבר עבירה, כך יצר הרע הזה מנסה לפתות אותנו לעשות עבירות ישירות.
יצר הרע מסוג מדין – כשם שבנות מדין פיתו את ישראל לעבוד עבודה זרה תוך הצגת הדבר כמצווה – "כי במעשה זה מבזים את האליל" – ולא ידע העם שכך היא דרך עבודתו של אותו אליל. כך יצר הרע הזה מפתה אותנו "לעשות מצוות" שהן בעצם עבירות.
ומוסיף ה"תולדות יעקב יוסף": אם היצר הרע היה רק מפתה לעשות עבירות – יכול היה להצטדק שזה תפקידו, ושאנו אמורים שלא להקשיב לו. אולם כאשר הוא פועל כמדין – מתגלה שגם בפיתויו לעבירות אין הוא פועל לשם שמים, אלא להנאת עצמו. ולכן יש לבערו מן העולם לגמרי.
נמצא שעל פי ה"תולדות יעקב יוסף", משה רבינו עתיד לחזור בגאולה – וכן פנחס שהוא אליהו כפי שראינו – כדי להשלים את המשימה שהחלו בה: לנקום את שתי הנקמות הללו ולבער את היצר הרע מן העולם.
מלחמת הנקמה כאב טיפוס
מלחמת הנקמה במדין מתוארת בחז"ל כאב טיפוס למלחמות הרשות. עניינן של מלחמות הרשות הוא ביעור הרע מן העולם – השאיפה של עם ישראל להביא את כל האנושות לקיים את שבע מצוות בני נח.
שתי הנקמות שמדבר עליהן ה"תולדות יעקב יוסף" – כנגד שני סוגי היצר הרע – הן אף הן ביעור הרע מן העולם. בדורנו אנו כבר רואים כיצד הדרך לביעור זה מתחילה להתממש.
מסר לדורנו
מלחמת מדין מלמדת אותנו שישנה נקמה קדושה – לא נקמה של שנאה פרטית, אלא של ביעור הרע לשם בניין הטוב. הקב"ה אינו מחשב רק את הנזק המיידי – הריגה – אלא גם את הנזק העמוק יותר: הַחטאה. "המחטיאו לאדם קשה מן ההורגו". בדורנו, שבו מכל עבר מגיעים פיתויים – חלקם גלויים וחלקם מחופשים בלבוש של מצווה – הלימוד מפרשתנו ברור: לדעת להבחין בין שני סוגי ההסתה, ולהתמודד עם כל אחד בדרכו. ומתוך המאבק הזה תצמח הגאולה – שבה ישחט ה' את היצר הרע ויביא שלום אמיתי לעולם.


