בס"ד פרשת דברים התשפ"ו. בעז מלט
פתיחה
בספר שמות מתוארת יוזמה מעניינת של יתרו, הוא מציע לחתנו משה שיטת מינוי שופטים מסודרת, אולם בספר במדבר מופיע המינוי כמצוה וכציווי ה', אלא שאצלנו בפרשת דברים משה רבנו מציג את הרעיון כיוזמתו?
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא־אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א, ט).
"נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יח).
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ..." (במדבר יא,טז).
באיזו 'עת' אמר משה 'לא אוכל לבדי שאת אתכם'?
בתחילה היה משה שופט הוא לבדו את כל ישראל, אולם הוא מספר בפרשה שהוא הגיע למסקנה: לא אוכל לבדי שאת אתכם, מתי זה קרה? במדרש רבה מובאת מחלוקת:
"בְּאֵיזוֹ עֵת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּעֵת יִתְרוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יח, יח): כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּעֵת מִתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יד): לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וגו'...."
רבי יוחנן סובר שהדברים נאמרו בעקבות עצת יתרו, ורבי חייא סובר שנאמרו בעקבות פרשת המתאוננים. מחלוקת זו משקפת שתי הבנות שונות בעמדתו של משה: האם השתכנע כבר מעצת יתרו, או שרק בהמשך כשהעם התאונן הכיר בצורך למנות שופטים.
האם הנהגת משה לבדו הייתה אידיאל?
המדרש מדגיש שאין להבין שחסר למשה כוח מעשי לשפוט את ישראל. הקושי היה האחריות הרוחנית הכבדה המוטלת על הדיין – 'נפשות אני נתבע'.
אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל? אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן וְהֵגִיז לָהֶם אֶת הַשְּׂלָו, וְעָשָׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם: (דברים א י) ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם״ עַל גַּבֵּי דַיָּנֵיכֶם,..כָּךְ אָמַר לָהֶם: אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל הַדַּיָּנִים, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב עַל בִּימָה שֶׁלּוֹ, דָּן לַהֲרִיגָה לַחֲנִיקָה לִשְׂרֵפָה וְלִסְקִילָה – וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וְאִם חַיָּב לִטּוֹל סֶלַע – נוֹטֵל שְׁנַיִם, שְׁנַיִם – נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה, דִּינָר – נוֹטֵל מָנֶה. אֵינִי כֵן, אֶלָּא אִם חִיַּבְתִּי מָמוֹן – נְפָשׁוֹת אֲנִי נִתְבָּע! (ספרי דברים)
מינוי השופטים כהכנה לכניסה לארץ
האברבנאל מבאר שמינוי השופטים נבע מן המעבר מחיי המדבר לחיי אומה בארץ ישראל, שבה נדרשת מערכת משפט הפרוסה בכל רחבי הארץ.וכך הוא כותב
ולפי שמנוי השופטים ושרי האלפים ושרי המאות הוא מתיחס אל ישוב הארץ מדינה ומדינה ועיר ועיר. והוא גם כן דבר מיוחס למלחמות. אמר שכל כך היתה ירושת הארץ קרובה בעיניו לבא שהוא השתדל מיד למנות עליהם השרים והשופטים אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם. ואשר ישפטו את העם בעריהם וכל זה בחשבו כי ירושת הארץ וכבושה תהיה בידיהם מהרה.
עד כאן ראינו את הסברו של האברבנאל, התולה את מינוי השופטים בשינוי המציאות עם הכניסה לארץ ישראל. אולם ניתן להציע מבט שונה, שאינו מתמקד בצורך המעשי אלא בשאיפתו הרוחנית של משה רבנו. בעוד האברבנאל מסביר את הצורך במערכת שופטים מצד סדרי החיים בארץ, בעל ה'באר מים חיים' מבקש לחשוף את האידיאל שעמד מאחורי רצונו של משה לשפוט את ישראל בעצמו.
רצונו הפנימי של משה
הבאר מים חיים מבאר שהיו מספר שלבים -
שלב א'
יתרו מציע למשה למנות שופטים כדי לברר את הנקודה, בעצם אין למשה ציווי מפורש מה' לשפוט את כל ישראל, ולכן יש חשש שהוא יבול מגודל המשימה. על ידי שמשה יציע לה' שימנה שופטים מישראל, יקרה אחד מב' אפשרויות. או שה' יעכב בעדו ויאמר לו שהוא חפץ שמשה לבדו ישפוט את ישראל, ואז ממילא גם יקבל את כל הכוחות הנדרשים לכך ולא יבול מהמשימה, או שה' יסכים למינוי השופטים, ואז ידע שזהו רצונו יתברך.
זו עצת יתרו.
שלב ב'
משה עצמו כן רצה להמשיך ולשאת לבדו את משא העם, אולם מחמת החשש שהעלה יתרו, הוא עשה מהלך כזה: כדי שיהיה לו הכוח לכך הוא אומר לישראל "לֵאמֹר לֹא־אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" זאת מתוך ציפייה שבני ישראל יענו לו שהם מעדיפים שהוא ישפוט אותם וממילא ה' יתברך יתן לו את הכוחות לכך. מה שקרה בסוף זה שבני ישראל קלקלו למשה את התוכניות וענו לו "טוֹב־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת׃" הם העדיפו שימנה שופטים ולא הבינו עומק כוונתו של משה. עד כדי שמי השילוח מבאר שזו הכוונה בדברי חז"ל שמשה כשחיפש שופטים בישראל לא מצא נבונים.
וממילא מובן כי שלושת הפרשיות, מכוונות כל אחת לשלב אחר.
בין הנהגה טבעית להנהגה עליונה
יתרו ראה את צורכי האומה בעיניים מעשיות, ואילו משה ביקש לגלות הנהגה אלוקית ישירה. בפועל התקבלה הנהגה המשלבת את המציאות הארצית עם שאיפה מתמדת אל האידיאל.
חזונו של משה לעתיד
ירמיהו הנביא מתאר את העתיד שבו יתממש חזונו של משה להנהגה פנימית וישירה של דבר ה'.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְ-הֹוָה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־יְ-הֹוָה׃ כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם־יְ-הֹוָה נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל־לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם׃ וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת־יְ-הֹוָה כִּי־כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם נְאֻם־יְ-הֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם לְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד׃ (ירמיהו לא,לא-לד)
מסר לדורנו
גם כאשר המציאות מחייבת מערכות הנהגה, מוסדות וסדרים חברתיים, אסור לאבד את השאיפה להנהגה רוחנית גבוהה יותר-לקשר ישיר עם ה' יתברך. חזונו של משה מלמד שהמבנה המעשי אינו תחליף לקרבת ה'. עלינו לפעול בתוך המציאות, אך להמשיך לכוון אל האידיאל שאליו שאפה התורה. ככל שנרבה להפנים את דבר ה' בליבנו, נקרב את היום שבו 'כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם'.


