בס"ד | פרשת וילך, התשפ"ו
בתחילת פרשת וילך, ביומו האחרון בעולם הזה, הולך משה רבינו לדבר עם ישראל ואומר להם:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַי-הֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃
משה קושר בדבריו שלושה דברים: יום הולדתו, יום פטירתו, ואי יכולתו עוד לצאת ולבוא. שתי שאלות מתעוררות מיד: מה טיבה של הכפילות "היום" שמביאה הגמרא כאן ובפסוק "הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי"
, ומה בדיוק הכוונה ב"לצאת ולבוא"?
היום – השלמת מסע החיים
על הביטוי "הַיּוֹם" עומדת הגמרא בשני מקומות (קידושין לח ע"א; סוטה יג ע"ב) ולומדת ממנו יסוד נפלא:
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״? מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.
משה רבינו נפטר ביום הולדתו – שבעה באדר. ממנה למדנו שצדיקים זוכים להשלים את שנותיהם יום ביום וחודש בחודש. יום הפטירה של צדיק שנפטר ביום הולדתו אינו יום ביש-מזל – אלא יום של שלמות: ההולדה ממש מתחברת אל ההסתלקות, והמסע מגיע לנקודת ההשלמה.
מה פשר "לצאת ולבוא"?
שאלה זו מפורשת במסכת סוטה. ומה שמפתיע: הכתוב עצמו מסייע לשאול. הרי "לֹא נָס לֵחֹה" של משה – כוחו לא פג ביומו האחרון! ועוד – הוא עלה בפסיעה אחת שתים עשרה מעלות להר נבו. אם כן, אי אפשר לפרש שמשה התכוון לחוסר כוח גופני. ומהי אם כן הכוונה?
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לָצֵאת וְלָבוֹא בְּדִבְרֵי תוֹרָה – מְלַמֵּד שֶׁנִּסְתַּתְּמוּ מִמֶּנּוּ שַׁעֲרֵי חׇכְמָה. (סוטה יג ע"ב)
שערי החכמה נסתמו ממשה. אך גם אמירה זו טעונה ביאור: מדוע נסתמו? ומה משמעות הדבר ביומו האחרון?
א. שלמות שאין אחריה תנועה – ביאור מי השילוח
ה"מי השילוח" מציע פרשנות עמוקה ומרתקת:
הַיְינוּ כִּי בַיּוֹם הַזֶּה נִשְׁלַם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בַּשְּׁלֵימוּת הָאֲמִיתִּי וְהַשי"ת חָתַם שְׁמוֹ עָלָיו. וְהִנֵּה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְׁלַם הָאָדָם יוּכַל עוֹד לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת, אַךְ יוּכַל גַּם כֵּן חָלִילָה לְאַבֵּד מַה שֶּׁהִשִּׂיג מִקּוֹדֶם. אֲבָל אַחַר שֶׁנִּשְׁלַם לֹא יוּכַל עוֹד לְאַבֵּד מַה שֶּׁהִשִּׂיג מִקּוֹדֶם, וְגַם כֵּן לֹא יוּכַל עוֹד לְהַשִּׂיג יוֹתֵר. וְזֶה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" – "לָצֵאת" הַיְינוּ שֶׁלֹּא יוּכַל לְאַבֵּד מַה שֶּׁהִשִּׂיג, "וְלָבוֹא" הַיְינוּ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַשִּׂיג עוֹד גַּם כֵּן.
הקב"ה "חתם" למשה את קובץ חייו: מחד, מעלותיו מובטחות לנצח – אינו יכול לאבדן. מאידך, אין אפשרות להוסיף עוד מעלה. בצמד "לצאת ולבוא" – שני צדדי אותה שלמות: "לצאת" מסמל את הסכנה שנסגרה, "לבוא" מסמל את האפשרות שנעצרה.
ובכיוון דומה כותב הפרי צדיק (מקץ א): "כל שאין לו שום עסק, כשנשלם לגמרי, אין לו חיים בעולם הזה" – משה השיג את מלוא מעלתו, ולכן אין לו עוד פעולה בעולם הזה.
ב. אין מקבל – אין השפעה: ביאור הצפנת פענח
הצפנת פענח מציע נימוק אחר לסתימת המעינות, לא מצד שלמות משה אלא מצד העדר המקבל:
כל זמן שהי' יהושע פני לבנה לקבל ממשה אור, אז הי' אורו מבהיק להשפיע לזולתו. כשיש מקבלין – מה שאין כן אחר כך כשלא קיבל יהושע ממנו, אז הצדיק אבד השפע. וז"ש משה: "לא אוכל עוד לצאת ולבא" – שנסתמה ממנו מעינות החכמה, שאינו רשאי להשפיע לזולתו, שנטלה ממנו הרשות ונתנה ליהושע.
ה"רמב"ן" מוסיף על כך שסתימת המעינות ממשה הייתה בגדר נס שנעשה כדי שמשה לא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו – ובכך הוקלה העברת ההנהגה ליהושע בן נון.
ג. המנהיג הנצחי – ביאור התפארת שלמה
התפארת שלמה (סוכות נו) מביא כיוון מפתיע שמאיר את כל הסוגיה באור חדש. הוא שואל: מדוע לא עלה משה בסערה השמים כאליהו וחנוך, שהרי עלה וירד כמה וכמה פעמים להר סיני?
אך זה מעלת משה רבינו עליו השלום האוהב עמו ישראל ומסר את נפשו עליהם כל ימי חייו... וכי גם במותו לא כהתה עינו להסתלק מישראל, וזהו חפצו להשאר תמיד בתוך בני ישראל להטיב להם... לכן הוכרח להיות גופו הקדוש להשאר בעולם הזה שלא לעלות כולו למעלה, למען היות אחיזה לישראל בקדושתו בעולם הזה ע"י גופו הטמון ביניהם, ובקומו בתחיית המתים – יקומו כולם עמו כל ישיני עפר.
לפי ביאור זה, "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" מתגלה כהצהרת שליחות נצחית: משה אינו יכול לעלות כולו לשמים – כי בחר להישאר. גופו בארץ, נשמתו בעולם עליון – וכך ממשיך הרועה הנאמן לדאוג לעמו גם לאחר הסתלקותו.
מסר לדורנו
שלושת הביאורים מגלים שלוש אמיתות שלובות זו בזו. ביאור מי השילוח מלמד שהשלמה אמיתית בחיים אינה רגעית אלא מוחתמת: כשאדם מגיע לנקודת שלמות – מה שהשיג אינו נשמט ממנו לעולם. ביאור הצפנת פענח מלמד שמנהיג הגדול ביותר ידע להעביר את השרביט ולפנות מקום לממשיכו כשהגיע העת וממנו ילמדו שאר המנהיגים. וביאור התפארת שלמה מגלה את גדולתו האמיתית של משה רבינו: דווקא בזה שהוא לא יכול עוד לצאת ולבוא, נחשף שמשה בחר להישאר עם עמו – הפך למנהיג הנצחי של ישראל לכל הדורות. "וְאַתְפַּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה בְּכָל דָּרָא וְדָרָא."


