בס"ד | סוכות, התשפ"ז |
"כל ישראל ערבים זה לזה" – הערבות ההדדית היא כלי הנשק העוצמתי ביותר שיש לנו כדי להגיע לגאולה השלמה.
חג הסוכות עומד בסימן ההתקהלות. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", אנו מתפללים "פרוס עלינו סוכת שלומך", ואחת לשבע שנים בזמן בית המקדש מקיימים את מצות הקהל – כל ישראל עולים ומתקהלים סביב התורה הקדושה. ולב ההתקהלות הזאת הוא הערבות ההדדית: על ידי האגודה יחד אנו יכולים לעזור זה לזה לעמוד ביעדים שה' מציב לנו ולהגיע לתיקון השלם.
וכך כותב המסילת ישרים (פרק יג):
הִנֵּה לְפָחוֹת יְחִידֵי סְגֻלָּה יִמָּצְאוּ אֲשֶׁר יָכִינוּ אֶת עַצְמָם הֲכָנָה גְּמוּרָה, וְעַל יְדֵי הַמּוּכָנִים יִזְכּוּ גַּם הַבִּלְתִּי מוּכָנִים אֶל אַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁדָּרְשׁוּ זַ"ל בְּאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב: יָבֹאוּ אֵלֶּה וִיכַפְּרוּ עַל אֵלֶּה.
ארבעת המינים – ארבעה סוגי ישראל
המדרש (ויקרא רבה פ' ל) מפרש את ארבעת המינים כמשל לארבעה סוגים שבישראל:
מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, מָה הַתְּמָרָה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יֵשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה. עֲרָבָה אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ.
אולם המדרש תובע עיון: ניחא, מובן מה יכולים לתרום לכלל אלו שיש בהם טעם או ריח. אך מה פשר האמירה "יבואו אלו ויכפרו על אלו" על הכיוון ההפוך? מה תרומת הערבה – שאין לה לא טעם ולא ריח – לשאר? מדוע כולם זקוקים לכולם?
תרומת ההדסים – ריח האבות
להדסים יש ריח אך אין טעם. מקובל לסדרם כנגד שלושת אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב. האבות הנחילו לכל ישראל "ריח שדה אשר ברכו ה'" – תכונת הרחמנות, הביישנות וגמילות החסדים.
ערבותם של האבות כלפי ישראל נפלאה: אברהם נעשה ערב על כל שומר הברית להצילו מגהינם. יצחק נכנס בדין ודברים עם הקב"ה כשהכריז שישראל חטאו – ולא רק שסנגר עליהם, אלא אף לקח על עצמו מחובות ישראל כדי לזכותנו. ויעקב השביע את יוסף שלא ייקבר במצרים – כדי להיות ערב לכך שעם ישראל יחזור לארצו. יעקב אף טרח להבדיל את ישראל מהגוים כדי לשמרנו מהתבוללות – ובבית השלישי, "בית אלוהי יעקב", כל העולם יכיר טובה על אותה הבדלה.
תרומת הערבות – אחדות כנקודת כוח
הערבה אין לה טעם ואין לה ריח – ובנקודת החסרון טמונה גם נקודת היתרון: היא יודעת, ללא כל ספק, שחייבים להתאחד. בלי האגודה אין לה כל זכות קיום – וממנה אנו לומדים שגם לכולנו אין.
מקובל לסדר את הערבות כנגד משה ואהרן. שניהם גילו ערבות מופלאה כלפי עם ישראל. אחדות וערבות אינן אדישות – כשחטאו ישראל בחטא העגל, משה קרא "מי לה' אלי" ונלחם בחוטאים. ואחרי זה נעמד בתפילה ובמסירות נפש:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃ (שמות לב, לב)
"אני כמו ערבה – בלי עם ישראל אין לי חיים." כמוהו גם אהרן הכהן מסר את נפשו על ישראל – בעבודת הקרבנות, בקטורת שרץ איתה אל תוך המחנה לעצור את המגפה, בברכות שברך את ישראל, וברדיפת השלום שעשה בין אדם לחברו. ההבדל ביניהם: משה היה "שושבינא דמלכא" – נציג הקב"ה; אהרן היה "שושבינא דמטרוניתא" – נציג כנסת ישראל.
תרומת הלולב – יוסף הצדיק
עץ התמר מגדל פירות מתוקים מדבש, ויש לו רב לתרום לחיבורים שבעם. הוא מיתמר זקוף כלפי מעלה עם לב אחד לאביו שבשמים, וכל ענפיו – הלולבים – גדלים מסביב ללבו, כולם רתומים למטרה אחת.
מקובל לסדר את הלולב כנגד יוסף הצדיק. לכל אורך הדרך הקשה שעבר – מכירה, שעבוד, בית הסוהר – יוסף חי בתודעה שהכל מושגח מאיתו יתברך: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". יוסף הצליח ברוב חכמתו להפוך מר למתוק ולאחד מחדש את המשפחה – ואת היעוד הזה הוריש למשיח בן יוסף ולמדינת ישראל בדורנו.
ערבות האתרוג – דוד המלך
האתרוג הוא הפרי היחידי בארבעת המינים: יש בו גם טעם וגם ריח וגם הדר – הוא מחבר את כל שאר המינים אל הפרי, אל המטרה. מקובל לסדרו כנגד דוד המלך. דוד ומלך המשיח שיהיה נצר משורשו חפצים להשלים את התיקון – להמליך את ה' למלך על כל הארץ ולהשיב את העולם לגן עדן. האתרוג הוא נציגו של גן עדן כאן בעולמנו.
הצדיק ובעל התשובה – יוסף ודוד
הצמד של לולב ואתרוג, יוסף ודוד, מגלה ממד נוסף של הערבות. יוסף הצדיק מייצג את הצדיק, ודוד – כמו יהודה זקנו – מייצג את בעל התשובה. ושניהם זקוקים זה לזה.
לצדיק יש תום, יושר ותמימות בעבודת ה' שאין לבעל התשובה. לבעל התשובה יש אכפתיות, תשוקה ורצון עז לתיקון שאין לצדיק – ו"במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיק גמור אינו יכול לעמוד". על ידי כוחה של הערבות יכול הצדיק להינות מכוחות בעל התשובה, ובעל התשובה יכול להינות מנקיות ותמימות הצדיק. שניהם מושלמים יחד.
מסר לדורנו
המדרש חושף יסוד מפתיע: גם לערבה – זו שאין לה לא טעם ולא ריח – יש תרומה שאין לאחרים. בנקודת הכנות שלה כבר אין גאוה ואין אשליות – יש רק את ההכרה הפשוטה שבלי האגודה אין כלום. הערבות אינה "מי שיש לו נותן למי שאין לו" – היא הבנה שלכולנו חסר משהו, ושרק יחד אנו שלמים. זהו המסר של חג הסוכות: סוכה אחת לכל ישראל, אגודה אחת מכל הסוגים, ומתוך האגודה – "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ" – הקב"ה מתעלה ואנו עמו. חג שמח ומועדים לשמחה!


