מדוע התורה כה מאריכה בתאור מותה של שרה ? מה מטרת ההספד? על מה דנים אברהם אבינו ובני חת?
עד כה לא מצאנו בתורה צורת ביטוי כזו, לתאור חיי אדם, אלה "ויהיו כל ימי אנוש..." וכדומה
ואצלנו "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה"(בראשית כג,א), התורה מונה את חייה ולא את ימיה, החיים הם הנושא של הפסוק, גם הפסוק חוזר בסופו לביטוי חיי שרה, לכאורה ללא צורך?
האם המילה שני בפסוק מבטאת שנים או 2 ?
נראה לומר שלראשונה בהיסטוריה אנו פוגשים אשיות כזו שאם נמנה את חייה גם מנינו את ימיה, שיש זהות בין מספר ימיה של שרה אמנו לחייה, או נאמר שהיא זכתה לחיות את כל ימיה, מצאנו כעניין זה גם בהמשך לגבי אברהם אבינו, "בא בימים" דרשו חז"ל שכל ימיו באו יחד איתו. אברהם ושרה מילאו את כל ימיהם בחיים. חז"ל אומרים שהצדיקים מחיים את ימיהם ולעומתם הרשעים ימיהם מחיים אותם, פרוש הדבר, הצדיקים נותנים תוכן לימים, ומכיוון שלשם כך נבראו הימים, לכן יציקת התוכן מחיה אותם, ולעומת זאת הרשעים לא מנצלים את ימיהם ליעוד אליו נועדו, לכן אינם מחיים את ימיהם, אלה חיים מכוח האשראי שנתן הבורא לכל ביריותיו, חיים מכוח מספר הימים שהקציבו להם.
חזרת הפסוק בסופו "שני חיי שרה" מצריכה הסבר, נקודת המוצא שלנו בלימוד התורה שאינה כותבת מילה מיותרת, אז למה היא חוזרת לומר לנו שאלו הם שני חייה? מבאר זאת בעל הטורים, שרה חייה שני מחזורי חיים, מחזור אחד עד לידת יצחק ומחזור שני ממנו והלאה, שרה אומרת "אחרי בלותי היתה לי עדנה"(בראשית יח,יב) התחלתי לחיות מחדש. ועוד אומר בעל הטורים, "ויהיו"=חיי שרה, וכל שני חייה של שרה 127 שנה, ויהיו שווה מספרית 37 שאלו שנות החיים ששרה חיה מאז לידת יצחק, נאמר בשפה פשוטה שלא דומים חייה עד הולדת יצחק לחייה שלאחר הולדתו.
"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה"(בראשית כג,ב). מה משמעות בואו של אברהם? מדוע ההספד קודם לבכי? ולמה הכף קטנה?
מלשון הפסוק נראה שהוא ניגש להספיד אותה מתוך עבודה עצמית, מתוך מחשבה ולא פעולה נפשית ספונטאנית, ובזה גם יובן למה קדם ההספד לבכי, אמנם בנוהג שבעולם הבכי קודם להספד, כמו שמובא בגמרא(סנהדרין) "ג' ימים לבכי וז' להספד", טבעם של אנשים שקודם הם חווים את המאורעות ואחר כך כשהרגשות מתמתנים עוברים להספיד את המת, מפעילים את הראש ועוסקים בדמותו של הנפטר ופועלו בעולם .
אבל אברהם נהג הפוך. חז"ל אומרים שהרשעים נתונים בידי ליבם והצדיקים ליבם נתון בידם. אברהם לא חנק את רגשותיו אבל כן שלט עליהם ועיקב את התפרצותם לשעה המתאימה .
עוד צ"ל שההספד נועד בראש ובראשונה לכבודו של הנפטר, כמו שאמרו חז"ל "הספד יקרא דשכבי" (הספד הוא כבוד הנפטרים) אברהם רצה קודם לזכות את שרה ולכבדה, ועוד שההספד פועל בעולם לרומם את הבריות, לכן אצלו ההספד קדם לבכי.
גם נראה שמכיוון שהבכי על שרה לא נבע מחמלה עליה, שהרי היא בודאי השלימה בעולם את פועלה בכל התחומים, אלה הוא בא מצד הרגשת ההפסד בעולם הנובע מפטירתה, הרגשת ההפסד דוקא התחזקה ככל שעבר הזמן מפטירתה, בניגוד לבכי רגיל על נפטרים שנמשך רק בימים הראשונים לפטירה, לכן גם האות כף במלה לבכתה קטנה, לומר שלא היה הבכי נובע מרחמים עליה, שהרי היא בודאי עברה למקום הרבה יותר טוב מחיי העולם הזה.
"ויקם אברהם מעל פני מתו..."(בראשית כג,ג) מה פרוש פני מתו?
הפשט הוא שאת הנפטרים משכיבים על גבם ופניהם כלפי מעלה, ולכן אברהם היה מעל פני מתו, ראוי להתבונן בדבר כי בתורה תמיד כיוון הפנים מתייחס לכיוון מזרח, ולכן שמאל מכוון לצפון וימין לדרום (תימנה) וים תיכון נקרא הים האחרון, כשיעקב אבינו חנה ליד שכם "ויחן את פני העיר"(בראשית לג,יח) הוא חנה ממזרח לעיר, נאמר שהמבט של החיים בעולם מכוון למזרח ולא רק אלה שעבדו לשמש, הרי כדור הארץ מסתובב לכוון מזרח.
אבל הנפטרים פניהם משנות כיוון, הם פונים כלפי מעלה, כלפי ריבונו של עולם. עוד אמרו חכמינו שהנפטרים כל זמן שלא נסתם עליהם הגולל ,נפשם רואה את כל הנעשה סביבם, וזהו עניין פני מתו, היום גם נמצאות עדויות של נפטרים שחזרו לחיים שמספרים זאת.