מסופר בפרשה שאליעזר עבדו של אברהם אבינו נשלח למשימה מיוחדת ומורכבת, למצוא אשה ליצחק בן אברהם. כאשר אליעזר מגיע לחרן הוא מתפלל להשם שיצליח דרכו וגם עושה סימן. 

 וַיֹּאמַר—יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.  יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.  יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.(בראשית כד יג)

הוא עושה כביכול הסכם עם השם, אני אבקש מים מהנערות הבאות לשאוב מים והנערה שתראה נדיבות מיוחדת מצידה, ולא רק שתיענה לבקשתי, אלה אף תציע להשקות את הגמלים, אותה הוכחת לעבדך ליצחק. 

 

בחז״ל הושמעה ביקורת על אליעזר, שהוא שאל לא כהוגן, אילו היתה יוצאת לקראתו שפחה כנענית או זונה, היית אומר אותה הוכחת לעבדך ליצחק?!

ולעומתם יש מחכמינו שאמרו שהוא נהג כהוגן. 

עלינו להבין מה בין ההשתדלות של אליעזר לבין ניחוש האסור מן התורה. 

ניחוש על רגל אחת הוא צורת קבלת החלטות בחיים מתוך ארועים מיקריים שקרו לבן אדם, ולא על הגיון ושקול דעת. 

כגון: נפלה לאדם הפת על הרצפה, ראה חתול שחור או פספס את האוטובוס בבוקר ומזה החליט שאסור לו היום לצאת לדרכו. ביחס לדברים כאלה ושכמותן אמרה התורה לא תנחשו. 

מה כן מותר על פי התורה?

1. להתפלל להשם שיעזור לנו להחליט נכון. 

2. לעשות סימן שיש בו גם הגיון כגון הסימן של אליעזר, סימן הבודק את מידת הטוב והחסד של הנערה. או הסימן שעושה יהונתן בנו של שאול המלך הבודק את מידת הביטחון של חיילי האויב, טרם ילחם בהם. 

3. ושלא יסמוך האדם על הסימן באופן מלא, בצורה עיוורת, (עיין תוספות חולין צה ד.ה כאליעזר), לכן אליעזר משתאה.  כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ--לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְ-ה-וָ-ה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. 

ואומר התוספות שהוא לא נתן לה הצמידים אלה לאחר ששאלה בת מי את, כך שהוא לא הסתמך רק על הניחוש. 

 

המהרש״א חולק עליו וסובר שאליעזר נתן לה מיד את הצמידים, אבל מסיבה אחרת אין זה ניחוש האסור. 

4. ניחוש האסור הוא כשישנם צני צדדים לניחוש, צד הטוב וצד הרע. אליעזר עשה רק תנאי מצד הטוב , אם העלמה תאמר לי שתה וגם גמליך אשקה, אבל הוא לא סגר אופציות למקרה שהעלמה לא תאמר כך. 

והרמבם בהלכות עבודת כוכבים פרק יא כתב:

ד  אין מנחשין כגויים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו).  כיצד הוא הניחוש:  כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי.  וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני.  וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.  וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.  וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.

 

ה  מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי, אישה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, ומעת שקניתיה העשרתי, וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות, ישמח ויאמר זה סימן טוב--כל אלו וכיוצא בהן, מותר:  הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.

 

אם כן הרמב״ם סובר שאליעזר נהג שלא כהוגן, אבל נראה מדבריו שאם אדם לא סומך על הסימן בעיניים עיוורות, לוקח אותו רק על צד הטוב , זהו סימן המותר. 

 

מיהו הרמב״ם כתב לדבר שכבר היה, יוצא מדבריו שאסור לעשות סימן לדבר שעוד לא היה, מלבד הדוגמאות שהביא, שהוזכרו בגמרא. 

אבל הגר״א חלוק עליו, וסובר שדוקא כשעושה סימן על העתיד למה שעוד לא קרה, יש לסמוך ולחוש עליו. אבל אין משמעות לדברים שקרו כבר מלבד בית תינוק אשה שהם סימנים שכבר התחזקו ונודעו שיש בהם ממש. ונראים דבריו. 

 

לסיום נאמר שסימנים הם דבר נחמד, ניחושים דבר אסור. ולהתנהג בתמימות עם השם זו הדרך המומלצת.