המדרשים השונים בפרשתנו באים בטרוניה כלפי יעקב אבינו על שהוא מבקש לשבת בשלוה

בעולם הזה,ואינו מסתפק בחיי העולם הבא,אבל המעניין שהמדרש מתבטא בלשון רחבה הרבה יותר

"לא דיין של צדיקים שמזומנים לחיי העולם הבא,עוד מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה"

עולה מדברי המדרש שכך דרכם של צדיקים,ובאמת למה הם לא לומדים לקח מיעקב אבינו וחדלים מלבקש את השלווה בעולם הזה? או נשאל מכוון אחר ,האם הקב"ה מתנגד לרצון זה ? לכאורה מהמדרש אכן כך,אבל אולי צריך להבין אותו אחרת.

אפשר לומר בפשטות שהצדיקים ממשיכים לבקש שלוה ,(למרות נסיונו של יעקב) דוקא בגלל התקשרותם לעולם הבא.העולם הבא הוא מקור שאיפת השלוה המתוקנת.לעומתו העולם הזה בנוי על העמל על היגיעה.אנו רואים שהמנוחה לא מתאימה לא מתאימה לתכונתו,הרבה אנשים חולמים על החופש הגדול,על החופשה השנתית וכדומא אבל כשמגיעים אליה לא מסוגלים לשבת במנוחה, בלשון פרקי אבות "אדם לעמל יולד..."וכך אנו מוצאים את המנוחה דווקא ביחס למוות כלשון הגמרא "נח נפשי" או בלשוננו "בית המנוחות" וכדומא.

אבל מנוחה שבאה בעקבות העמל יותר מספקת,יש לנו יכולת התחברות אליה.

גם התבוננות לתוך נפשנו מגלה שתי נטיות לב:

נטיה אחת אל העמל,אל התנועה,היגיעה,ולעומתה הנטיה למנוחה מיסוד העוה"ב.כאשר האיזון הנכון ביניהם מתבטא במבנה של ששת ימי מעשה ואחריו יום שבת,ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת",פרוש יכולת השגת המנוחה הנכונה בשבת תלויה באיכות הטורח שטרחנו בימי השבוע.גם המנוחה בשעות הערב יותר מתאימה לנפשנו משעות הבוקר ולא לחינם אחז"ל "שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם".גם במעגל החיים בכללו אנו רואים את מנוחת הזקנים שפעלו ועמלו בימי נעוריהם ,יותר בריאה ולא מזיקה כמו המנוחה לצעירים

אם כן אנו מבינים שהצדיקים רוצים למשוך מהעולם הבא,איזו נחת רוח גם לעולם הזה,איזו שלווה או אופטימיות,להימצא בפרוזדור לא מחייב להיות בחושך,ולא להיות שחוקים ורצוצים.אנו הרי נגיע אל המנוחה,ואף חלק ממנה מבצבץ מהטרקלין לתוך המסדרון,ומאיר לנו את הדרך,וגם ככול שאנו הולכים ומתקרבים אל הטרקלין האור הולך וגדל, והייאוש מתפוגג במקביל.

אלה שעדיין לא מובן למה ה' מתנגד לכך,הוא לא רוצה במנוחתנו? יש לו הנאה מטרדותינו חלילה?

הרי רבונו של עולם רוצה רק בטובתנו ?

התשובה לכך פשוטה,ה' יודע שהדרך שלנו לקנות קנין אמיתי של שלוה לא תושג משלוה חיצונית,מחוסר טרדות,מחיים רגועים.

דווקא היגיעות החיצוניות יכולות לבנות בנו את השלוה הפנימית,דווקא הסיבוכים בחיי יעקב אבינו בנו בו את מידת האמת.הגר"א מביא שאדם שנוטה לכעסנות למשל ה' שולח לו אנשים שיכעיסוהו,כי ע"י ההתמודדות שלו עם אותם הרגזות יבנו באדם שלווה,או כלשון המהר"ל "כל דבר מתפעל מהפכו",וכך אנו מוצאים את דברי חז"ל "צדיקים תחילתם יסורים וסופם שלווה,ורשעים תחילתם שלווה וסופם יסורים".ז"א הקב"ה כשרואה צדיקים שמבקשים שלווה ,בא לעזרתם ע"י יסורים ע"י טרדות העולם הזה,ומתוך ההיתמודדות הם בונים בקרבם את השלווה המיוחלת.

כך אנו רואים בעולם אנשים רצים ועסוקים אבל מלאי שלווה,ולעומתם כאלה שמנסים לנוח ואין להם מנוחה.

יהי רצון שנזכה להשיג מנוחת אהבה ונדבה,מנוחת אמת ואמונה,מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח,מנוחה שלמה שה' רוצה בה.