עיון במכת בכורות מעלה לנו כמה שאלות:

1. מדוע מתו במכה גם בכורות השבויים העבדים ואף בכורי הבהמות?

2. מה פשר היות המכה בביצועו של ה׳ בכבודו ובעצמו?

3. לכאורה יש סתירה בפסוקים, מצד אחד ה׳ אומר ועברתי בארץ מצרים, משמע אני ולא מלאך , מצד שני מוזכר המשחית, שהוא מלאך?

4. ומיהו משחית זה?

5. מה פרוש הפסיחה המתוארת בפסוקים?

מה תפקידה של מכת בכורות?

תפקידה להוכיח שאין עוד מלבדו, הכאת הבכורים אשר נחשבו לאל במצרים, באה להוכיח זאת. גם ביררה שרק לישראל ניתנה הבכורה ולא לאומות העולם.

מדוע במכה מתו גם בכורי העבדים ?

אומר רש״י : למה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענויות על מצרים. 

כדי להוכיח שלא אלהי השבוים הוא  הפוגע בבכורי מצרם. 

ולמה לקו בני השפחות?

אומר רש״י, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם. 

מפרושי רש״י אלה עולים שני מניעים למכה המשתלבים יחדיו: האחד ענישה של המצרים.  והשני ברור חד ונוקב, שאין שום גורם אחר שיכל להכות את הבכורים, מלבד ה׳ יתברך. 

אם נחדד יותר הדברים, מתו במכה גם בכורים השבויים במצרים, אשר לא עשו כל רע לישראל, ולמה מתו? רק כדי שלא יאמרו שאלוהיהם גרמו מוות זה.ולא בגלל חטאם של השבוים.  

לכן אנו מבינים מדוע מדגישה ההגדה של פסח, שהקב״ה בכבודו ובעצמו הביא את המכה, כי במכה זו הוכח לעין כל שרק א-לוהי העברים פעל זאת. ואף כוח לא מונע בעדו. 

אבל שאלנו, אם ה׳ הוא הפועל, מיהו המשחית המוזכר בפסוק?

יש מפרשים, אמנם ריבונו של עולם, פיקח על המלאכה בכבודו ובעצמו, אבל יחד איתו הגיעה הפמליה של מעלה, ועל פי הנחייתו היכה המלאך המכונה משחית בבכורי מצרים. 

ויש מפרשים, שהק״בה פעל לבד ללא כל סיוע מלאכי, וכך נראה קצת מלשון ההגדה של פסח, אני ולא מלאך אני ולא שרף. ברם אם כן מיהו המשחית המוזכר בפסוקים? 

 וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.(שמות יב יג) 

1. זהו מלאך המוות, ובאותו לילה מיוחד ה׳ לא נתן רשות למלאך המוות לבוא לבתי ישראל בשום אופן, גם ללא קשר לבכורים.ואין הכוונה שאת המצרים הוא היכה .

2. המשחית איננו מלאך אלה שם פועל, השם אמר לישראל שלא יתן לפעולת ההשחתה להכנס לתוך בתי היהודים. 

מה פרוש המילה ״ופסחתי״ המוזכרת בפסוק?

רש״י פירש ״וחמלתי״ ובזה הוא משנה את פרושו מהפסיחה הקודמת, שפרושה דילוג ודריכה. 

אור החיים הקדוש מפרש כך, ה׳ עבר בארץ מצרים, פרוש השרה את שכינתו שם, לבני ישראל שכינה זו, נתנה שהפסחים שהם שחטו לקרבן יחשבו, ובזכותה זכו לקדושה והתעלות עצומה. 

לעומת זאת למצרים השראת השכינה גרמה למות הבכורים. מדוע?

הופעה של קדושה עליונה, יכולה לרומם ויכולה לשרוף, תלוי אם יש כלי קבול להכיל אותה. 

משל למה הדבר דומה, לכוח הגעיני, אם התבקעות הגרעין נעשית בתוך כור הבנוי כהלכה, היא יכולה לספק אנרגיה מבורכת, ואם אין כלי קבול מתאים, אז מתרחש אסון.  כך גם נשרפו נדב ואביהו בני אהרון ביום חנוכת המשכן, כאשר באו להקטיר קטורת לא באופן הנכון. 

כך השראת השכינה במצרים, משכה אליה את כוחות הקדושה שהיו במצרים, בכורי המצרים על פי הסבר זה, מתו לא בגלל שהיו חוטאים גדולים, אלה בגלל שהיתה להם נשמה גדולה, קדושת הבכורה. הנשמה שלהם נמשכה לקב״ה, והגוף היה עכור ולא מחובר כ״כ לנשמה, לכן נפרדו השניים. והנשמה עלתה לשמים. 

לעומתם בכורי ישראל זכו לקשר מיוחד לא-ל. בשל כך עוד יזכו ויעבדו בבית הבחירה יחד עם כהני ישראל.