מסופר במלכים ב, ה:
א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, וּנְשֻׂא פָנִים--כִּי-בוֹ נָתַן-יְ-ה-וָ-ה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל--מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. ד וַיָּבֹא, וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, וְעֶשֶׂר, חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וְעַתָּה, כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ: כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי. ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים, כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ; יָבֹא-נָא אֵלַי--וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. ט וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. יב הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ, רְחַץ וּטְהָר. יד וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן--וַיִּטְהָר. טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ. טז וַיֹּאמֶר, חַי-יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח; וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן.
שאלות:
למה נדבקה הצרעת לנעמן?
מה עניין כינויו גדול ונשוא פנים?
מדוע את העצה לפנות לישראל הוא מקבל מנערה קטנה?
הנערה יועצת לפנות לנביא ישראל. אז למה מלך ארם שולח את נעמן למלך ישראל?
גם מדוע בכל הסיפור לא מוזכר כלל שמו של מלך ישראל?
מה עניין כל המתנות שמלך ארם שולח?
מדוע מלך ישראל מגיב כך. האם יש לו קשר לצרעת של נעמן?! לשם מה גלגלה ההשגחה את בוא המשלחת למלך ישראל?
מה רוצה אלישע ללמדו?
מדוע אלישע אינו יוצא לקראת נעמן ולא פוגש אותו?
למה נעמן כ״כ מתעקש לתגמל את הנביא, ומדוע הנביא מתעקש לא לקבל?
אנו רואים שהציר המרכזי בסיפור הוא, גדול וקטן. גאוה וענווה.
נעמן מתואר גדול ונשוא פנים,(חז״ל מציינים שהוא היה זה שמשך בקשת והרג מבלי משים את אחאב מלך ישראל. והוא התגאה על כך)לעומת זאת השפחה המיעצת לו לגשת לאלישע הנביא נקראת נערה קטנה. גם מלך ישראל כאשר מגיעה אליו המשלחת קורע בגדיו ומנמיך את עצמו. ושמו כלל לא מוזכר, כביכול שאין לו כלל אישיות משל עצמו.
חכמינו אומרים שנעמן הצטרע בגלל גסות הרוח שהיתה בו. נעמן מגיע לנביא בסוסו וברכבו עם הרבה רעש וצלצולים. והנביא לעומת זאת כלל לא טורח לצאת ולקבל את פניו. אלה שולח לו מלאך/שליח שמורה לו שילך לטבול שבע פעמים במימי הירדן ויתרפא. נראה שאלישע התחיל את הטיפול בצרעת כבר עכשיו, בעצם ההשפלה שעושה לנעמן. גם ההדרכה לטבול בירדן בעצם קוראת לו להנמיך את עצמו.
בטבילה האדם מבטל את עצם קיומו ונבלע בתוך המים. גם צריך לפשוט את בגדיו, המסתירים ומיצרים הופעה ורושם חיצוני. הקושי של נעמן לקבל את ההדרכה , בדיוק מראה כמה היא מתאימה לו במדויק.
ושוב העבדים שמידת ההכנעה בולטת בהם יכולים לקבל בקלות ש...דבר גדול אמר הנביא. נעמן מצליח להתגבר על גאותו והולך לטבול בירדן.
אבל רוצה לשלם וכאן הוא מקבל שעור נוסף. הנביא לא מאפשר לו להחלץ מעמדת המקבל. ריבונו של עולם רוצה שנתבטל כלפיו ולא שנערוך איתו עסקים, כדרך עובדי האלילים. נעמן ציפה שהנביא יפרוס כפיו ויקרא לה׳. ואלישע הנביא מלמדו שהרפואה ממחלתו תלויה אך בו. ואילו את השם אין צורך ואין יכולת לשכנע ולרצות. (אמנם אנו פונים בתפילותינו להשם שיחוס וירחם ואין בכך פסול כאשר אנו יודעים שאיננו משנים ומחדשים לה׳ כלום, אבל אנו מבשרים לו שאנו עוברים שינוי ומצפים לעזרתו) אם אנו עוברים שינוי בקרבנו השם בטח ירחם וירפא. ומכיון שהרפואה באה מאת השם, אלישע מסרב לקבל מתנות. כך גם ראינו במלחמות ישראל, כאשר התשועה היתה ניסית, נאסר לנו לקחת שלל וכאשר היא היתה בדרך טבעית, הותר השלל. לכן אלישע סרב לקבל שלל/תגמול כאומר לנעמן: אינך חייב לי כלום, כי לא קיבלת ממני כלום. הוא בכך משאיר את הכרת הטוב של נעמן בלתי מסופקת. לכן מובן שבעקבות הסיפור נעמן מתעורר לשוב בתשובה ולזנוח את עבודת האלילים.
יש מסבירים שאלישע סרב לקבל הכסף כי היה כסף לא נקי, כי דמי עבודה זרה היו מעורבים בו. זאת בניגוד למחשבה שלכסף אין ריח. כסף שאיננו כשר, שהושג במרמה וכדו׳ לא באמת שווה כמו שנדמה.
מלך ישראל לכאורה לא היה אמור להיות מעורב בסיפור בכלל. מלך ארם שולח את נעמן אליו כנראה באשר עם מלך ישראל יש לו יחסי גומלין, והוא מצפה שמלך ישראל לא ירצה להסתכסך איתו. או שבעיניים של עובד אלילים, הנביא אינו ישות עצמאית אלה עובד בשרות המלך. סוג של דיפלומט, מעין שר הדתות. כהני הדת לא אחראים לרומם ולתקן את העם. אלה להשיג תקציבים בשמים או לשחד שרי עליון למען השגת רפואה ותשועה.
אבל כמובן שאין מקריות בעולם. גם למלך ישראל יש כאן נסיון. בשבילו אמנם הנביא לא עובד בשרותו ולא מחויב אליו. והוא לא שש להזדקק לעזרת הנביא. לכן הוא נבהל מהבקשה וחושב שזו אמתלה של מלך ארם להלחם בו. ההשגחה הצריכה אותו לקבל עזרה מהנביא. לראות כי יש נביא בישראל. גם מעבר המשלחת אצל המלך הביאה לפרסום גדול ולקידוש השם.
חכמינו אומרים שנעמן התקרב תחת כנפי השכינה ומבני בניו למדו תורה ברבים. (בעל הטורים על שמות כח)