בפרשת קדושים נאמר:

 וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל--וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, אֶת-פִּרְיוֹ; שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים--לֹא יֵאָכֵל.  כד וּבַשָּׁנָה, הָרְבִיעִת, יִהְיֶה, כָּל-פִּרְיוֹ--קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, לַי-ה-וָ-ה.  כה וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת, תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ, לְהוֹסִיף לָכֶם, תְּבוּאָתוֹ: (ויקרא יט כג)

אומר אור החיים הקדוש: ג׳ מצוות נאמרו כאן:

א) מצות ביאת הארץ. ב) מצוה לנטוע כל עץ מאכל. ג) מצוה לנהוג שנות הערלה. 

יש לעיין בטעם מצות הערלה. מדוע אין לאכול את פרות הערלה?

רש״י מפרש את וערלתם ערלתו כך: ואטמתם אטימתו. פרוש הדבר ערל זה אטום. ואנו מצווים לאטום את הדבר האטום כבר. המצוה בעצם חושפת את המציאות שבכוח.

אבל עדין לא ברור, מהי אטימות זו ולשם מה יש לשמרה?

מבחינה חקלאית אפשר להבין. העץ בשנותיו הראשונות צריך לגדול ולבנות את עצמו, ואם גם יגדל פרות בשנותיו הראשונות, הדבר יפגע בצמיחה שלו. 

מבחינה אמונית , מבאר הרמב״ן: טעם המצוה לכבד את השם מראשית כל תבואתנו. להכיר ולהפנים בתודעתנו שכל השפע מאת השם יתברך. ומכיוון שבשלוש השנים הראשונות, הפירות עדיין לא כל כך טובים, אנו מתיחסים אליהם כלא קיימים. פרות השנה הרביעית הינם באמת הראשונים. אותם אנו מצווים לקחת אחר כבוד לירושלים ולאכלם שם בטהרה.   וּבַשָּׁנָה, הָרְבִיעִת, יִהְיֶה, כָּל-פִּרְיוֹ--קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, לַי-ה-וָ-ה. ובשנה החמישית הפרות כבר חולין למאכל כל אדם. ברם היום אנו טמאי מתים ואין לנו דרך להיטהר, לכן את פרות השנה הרביעית אנו פודים ולאחר מכן אפשר לאכלם. 

בשונה מהרמב״ן מפרש הכלי יקר:

ענינה של מצוה זו, לזכור את מעשה בראשית. והנה עד היום השלישי לבריאה טרם צמחו הצמחים. ואף שנבראו ביום השלישי, הם טרם נראו עד היום הרביעי בו נבראו המאורות. ואף ביום הרביעי לא היה מי שיאכלם, כי טרם נבראו החיות, לכן כל עניינם היה אז קודש הלולים להשם. וביום החמישי הם ניתנו למאכל לכל הבריות. 

לעומתם הולך אור החיים הקדוש בכיוון אחר בהבנת הפסוקים והמצוה הזו:

השם רצה שביאתם של ישראל לארץ, תהיה לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה, אשר בחר בה השם מכל הארצות. עיקר הכניסה לארץ תהיה לנטוע בה כל עץ מאכל. הם רומזים לבני התורה אשר נקראים נטיעים ופרותיהם מתוקים. ואוירה של ארץ ישראל מחכים, לכן היא המסוגלת ביותר לגדל תלמידי חכמים. 

בשלוש השנים הראשונות של הילדים, הם ערלים /אטומים, כי עדין לא יוצא מפיהם צפצוף התורה. ובשנה הרביעיתתתחיל ללמדו בעברית: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. שמע ישראל השם א-לוהינו השם אחד. ובשנה החמישית יתחיל להיות כל מאכל. 

התורה מסיימת בלשון:

 וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת, תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ, לְהוֹסִיף לָכֶם, תְּבוּאָתוֹ: 

מה פרוש הלשון, להוסיף לכם תבואתו?

אומר רש״י: בשכר המצוה הזו שתשמרו, אני מברך לכם פרות הנטיעה. אתם לא תפסידו כלום בשל קיום המצוה, ואף תרויחו ממנה תוספת תבואה.