פרשת בהר פותחת כך:
א וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַי-ה-וָ-ה.
קשה על לשון הפסוק, הוא פותח בזמן עתיד "כי תבואו אל הארץ", ועובר לזמן הווה "אשר אני נותן". היה צריך לומר אשר אתן, ולמה אמרה תורה נותן בהווה ?
א. ראשית נאמר בפשיטות שהשי״ת רצה לעודד את רוחם, ולומר להם שירושת הארץ הינה בטוחה, אני כבר עתה נותנה לכם, אפילו שעוד לא הגעתם אליה. ובכך הוא מעוררם כבר לחלום ולחשוב על הארץ הטובה.
אם היה רק מבטיח שיתן להם, היה מקום לחשוש שמא בנ״י יאבדו זכות זו בשל חטא כזה או אחר, כמו שמצאנו עם יעקב אבינו, השי״ת מבטיח לו את הארץ, ולמרות זאת הוא פחד שמא יגרום החטא והוא יפסיד את מתנת ה׳.
( כנראה החטא שהטריד אותו היה התעכבותו בנכר, לאחר שהיה אמור כבר לחזור לארץ). לכן בא הקב״ה ואמר כאן נותן, כי זו מתנה בלתי חוזרת!
ב. יותר בעומק יש לומר, שמדבר בזמן הווה מתמשך- נותן וממשיך לתת. כיצד אפשר לומר כן?
אמנם חפץ גשמי אפשר לתת רק פעם אחת, אבל ארץ ישראל שונה. (אני כמובן לא מתכוון לשיטת סאלח שבתי בהחלפת השלטים ביערות קק״ל).
בנתינת חפץ גשמי, לאחר הנתינה ניתק הקשר בין החפץ ונותנו. אולם בנתינת מתנה רוחנית אינו כן. גם נתינת הארץ לישראל לא מנתקת את הקשר שלה עם הקב״ה.
כי היה מקום לחשוש שדוקא קבלת המתנה מאת השי״ת תגרום לריחוק ממנו יתברך, בבחינת ״שמנת עבית כשית ויטוש א-לוה עשהו״(דברים לב, טו). אם נתבונן בדברי משה אלו נראה שהוא עובר באמצע הפסוק מגוף שני לשלישי, מנוכח לנסתר. ההרוחה עלולה להרחיקנו מה׳. כך אנו רואים בעולם, כאשר אדם מקבל מתנה גדולה בבת אחת, את מתנת חייו, הוא עלול לשכוח את מיטיבו ולהפוך לכפוי טובה. אבל אם הוא בכל יום תמיד מקבל את מנתו היומית, קשה שהוא ישכח את מיטיבו.
כאן אומרת לנו התורה עצה טובה: לראות בכל יום את הארץ כמתנה חדשה שאנו מקבלים רק להיום. ומחר...
הסבר זה של הפסוק מיישב לנו את הסתירה בין הפסוקים. כיצד באותה פרשה ה׳ אומר בתחילתה "אשר אני נותן", ובהמשכה אומר "כי לי הארץ".
אבל אנו מבינים שלטובתנו, ריבונו של עולם לא נתן לנו את הארץ לבעלות גמורה שלנו, אלה גרים ותושבים אתם עימדי, בכל יום אנו מקבלים את הארץ רק לאותו יום בלבד.
כך גם ביחס לתורתנו הקדושה, אומרים לנו חכמי ישראל, כל יום יהיו בעיינך כחדשים. לכן גם אנו מברכים בברכת התורה, ברוך אתה ה׳ נותן התורה, בזמן הווה, נותן וחוזר ונותן. וכך אנו יכולים בכל יום להתחדש בתורה, לקבל מאורה והדרכתה לחיינו כאן ועכשיו.
בזה גם קיבלנו תשובה לשאלה המפורסמת, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מדוע מזכיר הכתוב דוקא את מצות השמיטה ככזו שניתנה בהר סיני, והלא כל המצוות ניתנו מסיני?
ראינו כאן שמתן התורה ומתן הארץ, שתיהן מתנות מתמשכות, שה׳ נותן וחוזר ונותן בכל יום. לכן מדגיש הכתוב את הקשר של מצות השמיטה למתן תורה.
ג. או נאמר בדרך אחרת "אשר אני נותן", פרושו שהקב״ה טרם גמר לתת לנו את הארץ. עדיין לא קיבלנו את כולה. אנו אמנם מחזיקים בחלק ממנה, אבל גם השי״ת עדיין מחזיק בחלק ממנה. כוונתי לומר שלא רק מהבחינה הגשמית, שאיננו עדיין יושבים במלוא מרחבי ארץ ההבטחה, כפי שהבטיחה לנו ריבונו של עולם. אלה במיוחד מהבחינה הרוחנית. ארץ ישראל עדיין לא חשפה בפנינו את מלוא גודלה הרוחני, היא כביכול לובשת מסכה על פניה. מתחזה לארץ ככל הארצות, למרות היותה ארץ ה׳. היא טרם גילתה לנו את מעלת גן עדן שבה.
ענינה של הפרשה, ללמדנו לבנות את היחס הנכון לארץ, לארציות ולרכוש. מלמדתנו לסגל ראיית ארעיות עולם הגשם מחד והיותו גילוי רצון השי״ת מאידך.
דוקא מבט זה של היותנו ארעיים בארץ כפי שמתבטא במיוחד במצות השמיטה, יזכנו באחיזה נצחית בארץ, וכמאמר הפתגם, שאין דבר יותר קבוע מהארעי.
הפרשה מלמדת אותנו לראות בארץ, דרך התקשרות עם ריבונו של עולם, לשמוע את דבר ה׳ מדבר אלינו דרך החיים הארציים.
ארץ, אומרים חכמינו משורש רצון, ארץ שעושה רצון בוראה. ארץ שעיני ה׳ א-לוהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. ארץ שייכת לה׳ לפני שאנו מברכים על המזון, שנאמר לה' הארץ ומלואה, ועוברת לבעלותנו לאחר שאנו משכילים לברך ולהודות לה׳ עליה, שנאמר והארץ נתתי לבני אדם.
אז מה עניין שמיטה להר סיני?
ללמדנו שמגמתה של התורה לא להישאר למלאכים בשמים אלה לרדת לארץ, לגלות את מלכות ה׳ יתברך בחיים הגשמיים והלאומיים כאן בארץ.