שאלה:

מי אמר שיש כזה דבר נשמה, אולי אלה רק דמיונות שלנו. מי שמנהל את חיינו זה איזה חלק בשכלנו וכשהוא מתקלקל מסתיימים החיים?

תשובה:

אתה טוען שהאני/ האישיות מקורו כנראה באיזה תחום במוח, איזה תא שליט. וטענת שאמנם בניגוד למכונה מקולקלת אנו לא יודעים להחזיר חיים למתים כי ישנם חלקים במוח שלאחר דקות ספורות ללא חמצן הם נהרסים טוטאלית ואין לנו פשוט דרך לשקם/החליף אותם, אבל יתכן שאם נדע יום אחד לעשות זאת אולי נקבל אדם עם אישיות אחרת.

אני שואל אז למה עוד לא מצאו אותו. ישנם אלפי פגועי מוח, כל אחד מהם לפי מקום הפגיעה כך בהתאם מיגבלותיו. מי שנפגע באזור האחראי על הראיה. ..אזור הזכרון או השמיעה..התפקוד המוטורי וכו. האם יש מישהו שנפגע במוח באזור האישיות ובשל כך הוא איבד את אישיותו? או אפילו רק השתבשה אישיותו?!

אחרי כל מה שגילו וחקרו במוח, עוד לא מצאו את המנהל הראשי?!

אנו אמנם כן מכירים מקרים אחרים שבהם ישנה הפרעה נפשית אבל לא ממכה בראש/תאונה וכדו' אלה בהשפעת סמים או טרגדיה קשה או דיבוק וכדו' ואפילו הם אינם כי אם איזה מחסום טשטוש וכדו'. ומי שהצליח לצאת מחוליו להשתחרר מהדיבוק וכדו, הוא חוזר להיות אותו אדם שהיה.

אגב האזור במוח שאם הוא נפגע הוא מביא למות ישיר, הוא החלק שאחראי על הפעולות הפיזיות של הנשימה ועבודת הלב ולא איזה מנכ"ל ראשי רק מנהלן תפעולי. אז לטעון שבקריסתו של חלק זה דוקא נהרג המלך?!

תינוק שאך זה נולד לאויר העולם, עוד לא חווה חויות, עוד לא צבר זכרונות בחייו, ובכל זאת יש לו נשמה גדולה ויש לו אישיות, והוא חווה אותה יותר חזק מאיתנו, לכן אנשים כל כך שמחים להביט בתינוקות.

בעבודת התבוננות לתוך עצמנו אנו מבחינים בשני כוחות קוטביים שפועלים בקרבנו, ישנו כוח אחד שמושך לכוון מטה, להישאר מחוברים לקרקע, לחיות, להנות וכו'. וכוח שני שמושך אותנו למעלה, לפעול למען הכלל, להיות מוסריים, לדבוק בה'. חיינו נמצאים על המתח בין כוחות אלו. נזהרים לא לקרוע החבל. הנשמה מושכת למעלה אבל צריך סבלנות כי הגוף לא רוצה להתנתק מהרצפה.

הימצאות הנשמה בקרבנו גם מולידה בנו את הדחף למימוש עצמי, לפיתוח הכשרונות שלנו לעשיית טוב בעולם. התעלמות ממציאות הנשמה לא מסוגלת להסביר כוח זה.

קיומו של האני מעבר לשכל מסביר בין השאר את התופעה שאנו לעיתים מחליטים החלטות בניגוד לרשום בתאי המוח. אנו משקללים בתהליך ההחלטות שלנו, את הידע והנסיון שלנו ביחס למצב בו אנו נמצאים עם עולם הערכים שלנו שמקורו בנשמתנו-מהותנו. נסיונות ומאורעות החיים לא יוצרים לנו ערכים, אלה מממשים (במקרה הטוב) ואף מאפשרים לנו לבחון את ניסוחי הערכים בשכלנו ומידת התאמתם להרגשות הפנימיות שבנפשנו. אנו לומדים במהלך חיינו לנסח טוב יותר אותם, אנו לומדים להכיר את הדרכים שמקדמות אותנו למטרה שלנו, ואלו שלא.

לכן גם עבודת החינוך בקרב חכמי ישראל מוגדרת כעבודת פיתוח של הילדים ולא עיצוב הילדים כמחשבתם של פילוסופים שונים בעולם. אנו לא יכולים לכוון להיכן שנרצה אנו. אנו יכולים לזהות כשרונות פוטנציאלים הטבועים בילד משחר חייו ולפתח אותם. וכן אנו יכולים לזהות נקודות תורפה וללמדו דרכים להתמודד איתם.

אנו בשפה המדוברת קוראים בצדק "חסר אישיות" לאדם שלא טרח לגלות את מהותו את כשרונו המיוחד, שהוא לא מודע ולכן גם לא מממש את עצמו. למרות שברור שגם הוא צבר חכמת חיים, רכש ידע ונסיון.

וכן אנו חלילה נאמר על מישהו שאיננו בן אדם, דוקא כאשר לא נראה (באופן יחסי כמובן) בהתנהגותו גילויים של הנשמה, של הרצון להיטיב, לרחם לעזור וכדו'. כל הדברים שבאים מאותו חלק א-לוה ממעל שבנו, אבל לא לחוסר בגילויים של חלק השכל שבו.

האם החובש שרץ בתוך שדה המוקשים מול שריקות הכדורים, כדי לחבוש את חברו שעפה לו רגלו ממוקש, עשה זאת כי שכלו אמר לו כך?! כי נסיון החיים לימדו זאת?! ממש לא! רק בגלל הקול הפנימי שבו שדרש ממנו זאת בניגוד להמלצת השכל. ולכן לפעמים אותם אנשים לא מצליכים בשכל להסביר את התנהגותם.

ודוגמא יותר פשוטה ועממית. אם נקודת השליטה נמצאת בשכל, מה ההסבר להחלטות שאנשים מחליטים מהבטן או מהלב. האם פרושו של דבר שיש דפקט בשליט, הוא שכח לשלוט? אם השכל היה השולט אז שישלוט באופן מוחלט. שיחליט רק מה שהוא רואה כנכון. והרי המציאות לא כזו. רק שליט שנמצא מחוץ לשכל ולרגש יכול לבחור ביניהם כפי רצונו.

מה שעושה את הבן אדם להיות "בן-אדם", מה שגורם לנו לאהוב בן אדם או חלילה לשנוא אותו, זה לא השכל שלו, ממש לא. זו הופעת הנשמה שלו בחייו המעשיים!

כבר כתבתי הרבה להפעם. עוד לא דיברתי על חלקי הנשמה השונים- נפש רוח ונשמה, על הישארות הנשמה, על נשמה עוד יותר גדולה מזו שלנו והיא נשמת האומה, ועל כך אי"ה בפעם אחרת.

                                                בברכה בעז מלט .