ספר במדבר פותח בצו השי״ת למנות את עם ישראל, וכך פותח:

ויְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר.

ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.

ספירת עם ישראל חוזרת על עצמה כמה פעמים בתורה, ובפרוט רב. צריך להבין מה מטרתה ומה סכנתה. ביחוד ננסה לברר מה תפקידה בפרשתנו? 

ראשית יש לעיין בשורש נשא שמשתמשת בו התורה, אשר משמש לשני מובנים הפוכים. האחד במובן של הרמה והתנשאות כמו ״ לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש״ (דברי הימים א כט), וכמו ״ונתנך ה׳ א-לוהיך עליון על כל גויי הארץ״ (דברים כח).

אבל יש לו גם מובן של כריתת הראש, כמו שנאמר בתורה״ישא פרעה את ראשך מעליך״(בראשית מ).

רש״י כותב שמתוך חיבתן מנאן...כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם. 

אלה שקשה על רש״י מתוך דבריו הוא, אם המניין היה לכבוד השראת השכינה, למה חיכה איתו חודש שלם לאחר חנוכת המשכן?

לכן יש שפרשו בכיוון אחר, וכך אומר הספורנו, ״לסדרם שיכנסו לארץ מיד...שהיתה הכוונה שאותם האישים בעצמם יחיו וירשו הארץ ולא יפקד מהם איש״. אם כן לשיטה זו המניין היה למטרה מעשית של ירושת הארץ, אולי כדי לתכנן את חלוקת הנחלות בארץ או לארגן את צבא שחרור פלסטין. 

פלא גדול שעומד עליו אור החיים הק׳, שמספר בני ישראל בפרשתנו זהה למספרם במדיוק בפרשת פקודי(603550), אשר נערכה כחצי שנה קודם, לאחר חטא העגל, כיצד נשארו באותו מספר ולא גדלו? ויותר מכך, הרי אמרו חז״ל שבכל ימי מלאכת המשכן לא נחסר איש מישראל? ואם לא מת אף אחד, כיצד לא גדלו?

עונה על כך אור החיים הק', הם כן גדלו, כי במפקד הקודם נפקדו בתוכם שבט לוי, ובמפקד הנוכחי הם לא נפקדו, לרגל בחירתם לשרת בקודש. אם כן עמ״י גדל  בקרוב ל 22000 איש כפי מספרם של בני לוי.

 אם כן יוצא שה׳ המתין עם מניין זה לזמן שעם ישראל יגיע לגודלו הקודם בלי שבט לוי. אם כן מתישב יפה גם רש״י בפרושו, המניין אכן מקושר להשראת השכינה, ומכוון בדיוק לזמן בו אפשר היה לפדות את הבכורים ולמנות את הלויים במקומם לעבודתם. 

הפרשנים דנים האם במניין זה גם השתמשו בכסף פדיון, או לא. בפסוקים עצמם לא מוזכר כסף. האברבנאל סובר שאין חובה להשתמש בכסף פדיון כאשר המפקד נעשה ע״פ צו ה׳. ברם בימי דוד המלך בו המפקד היה עצמאי, לכן באה המגפה כעונש על המפקד שלא נערך בכסף פדיון. 

ורש"י חולק עליו וסובר שבכל מקרה צריך כסף פדיון למפקד, גם במפקד על פי ה׳. וגם כאן השתמשו בפדיון למפקד.  

הסכנה במפקד נעוצה במעלתו, כאשר אתה סופר מישהו, אתה מחשיב אותו ומרומם אותו, ועל הדרך עלולים לצוץ כל מיני התנגדויות והצקות לאותו אחד. לכן כדאי לחשוב פעמיים לפני שמקבלים כבוד מאנשים. וזהו שנאמר "לפני שבר גאון" (משלי טז יח).

הדרכת התורה למעשה :

כאשר באים לספור בני אדם, יש לספור בדרך עקיפה, כגון לספור את הנעליים, הכסאות, הכובעים וכדו׳.

כאשר באים לספר בשבחו של אדם, אין אומרים אלה מקצת שבחו של אדם בפניו.

אין לספר בשבחו של אדם בפני אנשים השונאים אותו, שמא יבואו לדבר בגנותו.