הגמרא במסכת מנחות ס״ה ע״א, מספרת על מחלוקות קדומות שהיו בישראל בימי הבית השני, בין הצדוקים, הבייתוסים והפרושים סביב נושא הקרבנות, בסופו של דבר ניצחו הפרושים וכמוהם נוהג עמ״י מאז ועד היום.
הצדוקים כפרו באמיתות תורה בעל פה, שורשה של כפירה זו מבאר הרב קוק, נעוצה בכפירה בקדושת הכלל, קדושת הצבור. עבודת הקודש היותר כללית והיותר יסודית צריכה לפי דעתם- להיות דבר פרטי. לכן הם טענו שיחיד מתנדב ומביא את קרבן התמיד.
לצערנו עד היום יש בעולם טענות כאלה, הכופרות בקדושת הצבור, וכל יהבן רק בפיתוח קדושה אישית/פרטית. אבל הצדוקים נוצחו, ותורת ישראל דוקא מתנה את קורבנות התמיד שיבואו משל צבור. כי עבודת הקודש בישראל אינה דבר פרטי כי אם דבר העומד ברום חיי הלאום. (קיצור דברי הרב קוק)
ארחיב במעט עניין זה. ישנן תפיסות בעולם המיואשות מהסיכוי לתיקון הכלל, כמו האומרים פוליטיקה זה עסק מסריח, כאילו שזה גזרה משמים שמדינות חייבות להיות מושחתות, ממילא אין סיכוי לתקן את העולם. גישת התורה הפוכה, קדושת הכלל עליונה וקודמת לקדושת הפרט. האדם הפרטי מסוגל להתקדם ולהתקדש דוקא ככל שיתחבר לכלל, לצבור. עיקר עבודת תיקון המידות והתקדשות היחיד תלויה בחיים החברתיים, במעורבותו עם הצבור. כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. אדם שיתנזר מחיי החברה ויתבודד במדבר לא יתקן את עצמו ולא יתקדש.
גם כפירתם בתושב״ע בעצם אומרת זאת. תושב״ע בעצם הינה עדות לקדושה הטמונה בתוכנו, והיא מתגלית וצומחת על ידי הפגישה עם התורה שבכתב.
הנצחון הבא היה בדבר ספירת העומר. הבייתוסים טענו שאת ספירת העומר יש לספור ממחרת יום השבת הסמוך לפסח, ולא ממחרת הפסח עצמו, שבועות לשיטתם חל תמיד ביום ראשון. והקרבת העומר לא דוחה שבת. אבל הם נוצחו, ואנו סופרים ממחרת הפסח, וקורבן העומר דוחה שבת.
מבאר הרב קוק מחלוקת זו. החקלאות הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קדש הם... הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קדש. והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן צבור שדוחה את השבת. (מאמרי הראיה א 177)
הרב מבאר שם, שהבייתוסים בדומה לצדוקים לא התעמקו בסגולת ישראל המיוחדת, כיצד יכול הוא בשבתו על אדמת קדשו גם לקדש את עבודת האדמה. אבל באמת קדושת ישראל מתגלית הן בחיי הצבור והן בעבודת האדמה. לכן הקרבן של חגיגת ראשית הקציר קדוש הוא ודוחה את השבת.
שאיפתנו הגדולה לחשוף את הקדושה בהנהגות המדינה החברה וברגבי האדמה. זוהי מגמת התורה!