עיון בפרשת דברים מגלה לנו מילת מפתח החורזת את הפרשה, והיא המילה פנו בצורותיה השונות. היא מופיעה בפרשה 7 פעמים. דרך התבוננות בהופעותיה והקשרם אפשר ללמוד רבות על מגמת משה רבנו בדבריו בפרשה.
1 |
דברים א ,ז |
פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו |
2 |
דברים א, כד |
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה, וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל; וַיְרַגְּלוּ, אֹתָהּ. |
3 |
דברים א. מ |
וְאַתֶּם, פְּנוּ לָכֶם; וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה, דֶּרֶךְ יַם-סוּף. |
4 |
דברים ב, א |
וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה, אֵלָי |
5 |
דברים ב, ג |
רַב-לָכֶם, סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה; פְּנוּ לָכֶם, צָפֹנָה. |
6 |
דברים ב, ח |
וַנֵּפֶן, וַנַּעֲבֹר, דֶּרֶךְ, מִדְבַּר מוֹאָב. |
7 |
דברים ג, א |
וַנֵּפֶן וַנַּעַל, דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן; וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל-עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה--אֶדְרֶעִי. |
ולעומת זאת פעמיים בפרשה דוקא מושם הדגש על שמירת דרך הישר, ואי הפניית הפנים ימין או שמאל, ואלו הם:
1 |
דברים א, יז |
לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא; |
2 |
דברים ב, כז |
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ: לֹא אָסוּר, יָמִין וּשְׂמֹאול. |
הציווי על הפניה הראשונה בפרשה מורה לישראל להפסיק להסתובב סביב הר סיני, ולהתחיל ללכת לכוון ארץ ישראל, כי לא המדרש עיקר אלה המעשה. מטרתה של התורה הינה לרדת לחיי המעשה. לשם כך בני ישראל היו צריכים לעבור מפנה, שינוי מגמה. ברם בתיאור הנסיעה מחורב המובא מיד אחר כך, נאמר רק "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב", לא נאמר שאכן היתה פניה כמתבקש מאת ה'.
הפניה השניה המתוארת בפרשה, היתה של המרגלים. הם פנו מדרך הישר מבלי שצוו על כך. וכך מסביר אור החיים הקדוש פניה זו:" פנו מדרך שהיו בה, כי קודם שהתחיל השליחות היו צדיקים, כאמרו כלם אנשים, ומעט שהתחילו ללכת בשליחות זה הרשיעו, ופנו מדרך השכל". ה' צווה עלינו בחורב לסוע לכוון הארץ, והמרגלים שינו כיוון ומגמתם היתה לסוע חזרה אל המדבר. אמנם בדרך שבה רוצה אדם ללכת, מוליכים אותו. הקב"ה בעקבות חטא המרגלים הורה להם (3) פְּנוּ לָכֶם; וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה. גם כאן חלק מהעם לא הקשיב ולא שינה כוון. וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְ-ה-וָ-ה, וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.(דברים א, מג) התוצאה לא אחרה לבוא: וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה. הם למדו את המסר בדרך הקשה, שלא כדאי לסוע בנתיב הנגדי. ואז הם ביצעו את הפניה אל המדבר " וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה" (4).
בפעם השלישית שהשם מורה על פניית פרסה אומר: פְּנוּ לָכֶם, צָפֹנָה (5) היא באה בסוף ימי הנדודים שנגזרו על ישראל. הגיע הזמן להפסיק להסתובב במדבר, נא לשנות כוון לארץ ישראל. מעניין שכאו הארץ נקראת צפונה ולא ארץ האמורי כמו בתחילת הפרשה.
מה ענין " וַנֵּפֶן, וַנַּעֲבֹר, דֶּרֶךְ, מִדְבַּר מוֹאָב".? (6)
ישראל בניגוד למגמה הכללית שלהם בשלב זה, שהיא ירושת הארץ. ביחס למואב הם שינו כוון, לא נלחמו בבני הדודים ולא כבשום.
ומה עניין הפניה האחרונה " וַנֵּפֶן וַנַּעַל, דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן"? (7)
יתכן שכוונת התורה לומר שלא היה צורך לטפס כה צפונה כדי להכנס לארץ כנען, ויש כאן סוג של פנייה מהמסלול המתוכנן. אבל יותר נראה לי לומר שבפניה זו ישראל בעצם ביצעו סוף סוף את הוראת הפניה הראשונה שנאמרה להם ארבעים שנה קודם בהר סיני, ללכת להוריש את הארץ. כאן עמ"י מתחיל להתחבר לארץ.
מעניין השילוב בתוך הפרשה של שני הארועים האחרים. בהם הדגש על דרך הישר דוקא.
נכנסה בתוך הפרשה מצוות מינוי הדיינים ומספר אזהרות הנוגעות לטוהר תפקידם, ובינהם " לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא". לשופטים אסור שתהיינה פניות. כל מגמתם צריכה להיות נוכח פני השם. הא-לוהים "נמצא" בבתי המשפט יותר מאשר במקומות אחרים.
העניין השני הוא בלשונם של ישראל לסיחון מלך חשבון המבקשים לעבור בארצו. "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ: לֹא אָסוּר, יָמִין וּשְׂמֹאול". מה ענין הדגשה זו שלא נסור מן הדרך?
ישנה שאלה מפורסמת שצועקת מן הפסוקים, כיצד זה שלאחר שה' מצווה על ישראל להתגרות בסיחון ולהלחם בו כמו שנאמר: " קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן--רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה." (דברים ב, כד) ומיד לאחר מכן ישראל שולחים לו דברי שלום, כמו שנאמר: " וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם, לֵאמֹר. כז אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ: לֹא אָסוּר, יָמִין וּשְׂמֹאול."? (דברים ב, כו)
כבר התיחסתי בעבר לשאלה זו, בכל אופן אפשר להוסיף ולומר על פי דברינו. ישראל באמרם לא אסור ימין ושמאל, בעצם מגלים נחישות לעבור דרך ארץ סיחון, בין אם יסכים ובין אם לא. אולי זוהי ההתגרות שהם מכניסים לדברי ה"שלום".
בפרשת דברים משה מוכיח את ישראל על שלא שעו לדברי ה', ורק בדרך הקשה הבינו מה צריכה להיות מגמתם. כאז כן היום אנו חוזרים על הטעויות של אבותינו, ומצהירים השכם והערב על מוכנות למסור את ארץ ישראל לידי אויבנו. הארץ לא שלנו שאנו יכולים למסור אותה למישהו. ולטובת כל העולם אנו דוקא צריכים להאחז בה. הארץ נקראת ארץ צפונה כי רב בה הצפון על הגלוי. טרם גילינו את כל צפונותיה.