כך פותחת פרשת ראה.
כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.
לעומת זאת ירמיהו הנביא אומר:
מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.(איכה ג, לח)
אם כן מה מקורן של הרעות? או הקללות?
עד היום עדיין רווחת המחשבה בעולם שמאת השם יוצאות רק הברכות. והקללות מאין יוצאות? האם יש עוד אל, חלילה?!
מנגד קשה להסכים ולקבל קשר בין הרע לבין השם יתברך, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.
יש שרצו לקחת כמשל את האור והחושך. אלו הם שני הפכים ובכל זאת רב ההבדל בינהם. האור בעל הויה משל עצמו, והחושך הינו רק העדר של אור. ואין לו חיים משל עצמו.
אבל גם הסבר זה צריך באור. כיצד יתכן לצייר מצב של העדר ביחס לאין סוף ברוך הוא?
זהו ללא ספק אחד מפלאי תבל היותר גדולים, סוד הצמצום של אורו יתברך, המאפשר גם לרעות להיות, אם כי רק זמנית.
הבה ננסה להבין מה רצה ירמיהו הנביא ללמדנו ?
ומה רצה משה רבנו ללמדנו?
רש״י על הפסוק באיכה, מביא את דברי המדרש וכך מפרש:
מפי עליון וגו' - ואם באתי לומר לא מידו באה אלי הרעה הזאת מקרה הוא שהיה לי, אין זאת, כי אם בין רעות בין טובות מי זה אמר ותהי אם ה' לא צוה ומפיו לא תצא הן רעה הן טובה. אבל מה יש להתאונן אדם חי גבר על חטאיו כל איש ואיש יתאונן על חטאיו, כי הם המביאים עליו הרעה. מפי עליון לא תצא, אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה (דברים ל') ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו. אלא הרעה באה מאליה לעושה רע, והטוב לעושה טוב לפיכך מה יתאונן, למה יתרעם האדם אם לא על חטאיו.
דברי רש״י חדים ונוקבים, וגם לדורנו מאוד נוגעים. לפי פרושו, ירמיהו הנביא אומר לנו שריבונו של עולם לא אחראי על הרעות או הטובות, אלה אנו בני האדם!
הרעה באה מאליה לעושה הרע, והטוב לעושה הטוב. הוא גם שולל את מחשבת המקרה, אין מקרה! אין.
ונראה שיש לדייק בדבריו, על הרעה הוא אומר באה מאליה, ולא כן הוא אומר על הטובה, אותה מושך הבוחר בטוב מאת האין סוף יתברך.
מה רצה משה לומר לישראל, באומרו: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה?
מתייחס לזה מדרש תנחומא:
הוי, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. ואמר רבי אבין, המקרא הזה מתמיה, מפי עליון לא תצא, לא רעות לצדיקים, ולא טובות לרשעים. אף משה סדר לפניהם שני דרכים, הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה, שלא יהיו הרשעים אומרים, ברא את העולם סתם, ולא פירש לנו איזה דרך טובה, ואיזו דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה. לכך אמר להם משה, והברכה אם תשמעו, והקללה אם לא תשמעו.
משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחלתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים, והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים, ואומר להם, אף על פי שאתם רואים תחלתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא. הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו, היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה, פירש לבני ישראל ואמר להם, הרי דרך החיים ודרך המות, ברכה וקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך: (מדרש תנחומא פרשת ראה ג)
על פי המדרש, משה בא לומר להם, כיון שהרעות והטובות באות מהחלטות ומעשי האדם, יש להאיר להם את הדרכים העומדות לפניהם, למען יבחרו בדרך הטוב.
המעיין במדרש יבחין שהוא רואה בשתי הדרכים גם ברכה וגם קללה. דרך הטוב מתחילה בקוצים וסופה מישור. ודרך הרע להיפך.
הרב יעקב משה חרל״פ זצ״ל מבאר את מציאות הרע בעולם כך:
השם ברא אפשרות לבחור ברע. כאשר בני האדם בוחרים חלילה ברע, אזי הוא מקבל ממשות והויה. כאשר נפסיק לבחור ברע יתגלה בעזרת השם, שהרע היה ואיננו.
וכך כותב:
טעות יסודית היא המחשבה שעצם קיומן של הטוב והרע הם מחוץ לחוג האדם, ובסודם לא תבוא הבחירה, וכי היא נתונה רק במה לבחור בזה או בזה ולא בדבר המצאתן. אלה שבאמת גבול זכותה של הבחירה הוא הרבה יותר גדול ויותר רחב מזה, שגם בדבר עצם קיומן ומציאת המשכתן יש לבחירה זכות שלטת. וכל תוכן מגמתינו הוא אך להוסיף ולהגביר רצונות לטוב, כדי להמציא את הטוב ולשכללו ולתת לו קיום נצחי. ולשלול ולבטל כל רצון ונטיה למה שהוא הפך הטוב, כדי לשלול את כל קיום המציאות של הרע, בלי להשאיר לו שם ושארית. (פתיחה לספרו טובים מאורות)