למה שלח נח את העורב מהתיבה. אם תאמר ששלחו כדי לראות הקלו המים מעל פני הארץ, למה לא אמר כן ביחס לעורב ורק אמר ביחס ליונה לשון זה?

רש״י כתב ע״פ הגמרא:

יצוא ושוב- הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו כל בת זוגו. 

וכך מביאה הגמרא:

וישלח את העורב- אמר ריש לקיש תשובה ניצחת השיבו עורב לנח .אמר לו רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו רשע במותר לי נאסר לי בנאסר לי לא כ''ש .(סנהדרין קח:)

לעורב יש כאן טענה ניצחת על פי ריש לקיש. גם הקב״ה שונא אותו הראיה שהעורב כמו שאר החיות הטמאות באו אל התיבה רק שנים, לעומת החיות הטהורות שבאו שבעה מכל סוג. וגם אתה נח שנאתני ששלחת דוקא אותי מן התיבה, אם הייתי נפגע בחוץ מחום או קור היה נאבד מיני מן העולם. על טענה זו נח לא ענה לו, לכן אומר ר״ל שזו טענה ניצחת. אמנם מהמשך הגמרא אומר אור החיים יש תשובה לעורב. הגמרא מביאה:

ת''ר שלשה שמשו בתיבה וכולם לקו : כלב ועורב וחם . כלב נקשר.  עורב רק.  חם לקה בעורו. מכאן למד אור החיים שאם היה העורב מת, לא היה העולם נפסד, כי העורבת כבר התעברה ממנו מה שלא עשו שאר העופות בתיבה. המעניין כאן שדוקא העורב טוען טענות אידאליות, ועליו אמרו חכמינו שהוא אכזרי לבניו. וכן ראינו שבזמן המבול הוא לא נבדל מבת זוגו. 

אור החיים עצמו מציע פרוש אחר לשליחת העורב. לפרושו נח לא שלחו לדעת הקלו המים, אלה בעצם גרשו בהזדמנות הראשונה שיכל, לאחר שידע כי העורב שימש בתיבה. אבל העורב היה הולך וחוזר, הוא סירב להתפנות.  

 ויש פרשנים שהלכו בכיוון אחר. נח היה צריך לברר האם עברה מן הארץ רוח הטומאה שהיתה בה מחד. והאם הארץ כבר הצמיחה גדולים בריאים וטהורים מאידך. היונה לצד טהרתה לא מתאימה למשימה הראשונה, אבל היא כן הצליחה לזהות עלה זית רענן, ומובא במדרש שמהר המישחה הביאה אותו. כבר יש רוח טהרה המנשבת בארץ. למשימה הראשונה נשלח העורב, המבין גם בעסקי טומאה. ואולי דוקא בזה שהעורב מיאן להתרחק מן התיבה היה בזה סימן טוב לנח, שאין לקליפות יכולת קיום לעצמן בארץ, ולכן יכל לעבור למשימה השנייה של שליחת היונה. 

בברכה בעז מלט