נאמר בפרשת ויחי :
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
כאשר הרגיש יעקב אבינו שיומו קרב, קרא ליוסף והשביע אותו שלא יקברנו במצרים, אלה יעלנו ויקברנו בארץ כנען במערת המכפלה.
וכיצד ידע יעקב שיומו קרב?
א. הסבר הרמב״ן:
ויקרבו ימי ישראל למות. פתרונו כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף והוא בשנה האחרונה לימיו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים...
ומובא בחז״ל שבתחילת העולם האנשים היו חיים בבריאות איתנה עד יום מותם ואז בפתע נפטרו. ומזמן יעקב אבינו חולשה ירדה לעולם, והאנשים התחילו להחלש לקראת יום פטירתם. הקב״ה החליט לאותת לבני האדם על יומם הקרב ובא, כדי לעוררם לתקן דרכם, וכדי להכין את משפחתם לבאות.
אבל אור החיים הקדוש מקשה על הסבר הרמב״ן, כי כמה ימים יחיה האדם אחר שיתחיל להחלש?
ב. הסבר ראשון באור החיים:
פירוש- לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו ק''פ שנה גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה 'לא יחיה' וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובשתם, ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל''ג, חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו':
מסביר אור החיים כך: יעקב הכיר בחטאו כשטען כלפיו לבן חמיו שהוא גנב את אלוהיו, וענה לו יעקב:
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. (בראשית לא,לב)
ובקללתו הוא גם קיצר את ימיה של רחל וגם של עצמו, וחקר ובדק עד שהבין שהפסיד שנים כמניין יחיה=33 שנים. יצחק אביו חי 180 שנה והוא חי רק 147 שנה. וכך ידע שקרבו ימיו להיפטר מן העולם.
ג. הסבר שני באוה״ח הקדוש:
עוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''א ריז:) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם. ומעשה הובא שם שראה רשב''י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו, והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני.
כאן מסביר אוה״ח שכל אדם 30 יום לפני שנפטר מן העולם, מעבירים ממנו הצלם. פרוש חלק מסוים מנשמתו כבר עוזב אותו. ואמנם רוב האנשים לא מודעים לעזיבת הצלם, אבל הצדיקים יודעים ומרגישים בזה, וכך ידע יעקב שקרב יומו.
בשולי הדברים אוסיף: גם אנשים פשוטים אמנם לא יודעים מזה, אבל מזלם כן חש בכך, ומביא אותם להתנהגות שונה מהרגיל כגון סיכום חייהם, מילות פרידה מקרוביהם וידידיהם, תשלום חובות לאנשים וכדו׳.
ד. הסבר שלישי באוה״ח הקדוש:
כל יום מימי חייו של אדם עלי אדמות, מה שהאדם תיקן, תיקון זה עולה לשמים בזמן השינה ומצטרף שם לחשבון ענן הרשום על שמו, ומצד זה נחשבת השינה אחד משישים של המיתה( מסכת ברכות נ״ז), וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מן ההפסד, הגם שירשיע אדם אחריו. וניצוצות פגומים שלא השלמנו תיקונם עדיין ניתנים לתיקון על ידי התשובה.
כאשר קרב יומו של אדם למות, משחררים לו בשמים את קרן הפנסיה שבחשבון ענן ומחזירים לו את כל ימיו המתוקנים. וכך אוה"ח כותב:
גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב (תהלים ק''ד) תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה והבן:
לפי הסבר זה יעקב אבינו ידע שיום פטירתו קרב ובא דוקא מהרגשת תוספת רוחו, מחזרת כל נצוצות הקדושה שתיקן בימי חייו אליו חזרה.
שני ההסברים האחרונים נראים כסותרים זה את זה, ובאמת זה לעומת זה עשה הא-לוהים. חיות מסוימת עוזבת וחיות אחרת מתווספת באדם מכח מעשיו הטובים עלי אדמות.
מכאן גם למדנו את גודל השעה בה צדיקים נפטרים מן העולם, שאז הם מאירים אור גדול בעולם , אור הנצבר מכל ימי חייהם.
יהי רצון שימלא השם מספר ימיכם בטוב ובנעימים. ושיבואו כל ימיכם איתכם.
בברכה בעז מלט