בס"ד                             ח' בשבט התשע"ד

בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, יוצאים לדרך חדשה, הרחבת הלב והתרוממות הרוח היו מנת חלקם בצאתם ממצרים , ומלוה אותם עמוד האש בלילה ועמוד הענן יומם. אך לאחר כמה ימים הם מגלים שפרעה רודף אחריהם, כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו, ואם לא די בכך כיוון ההליכה של מחנה ישראל קיבל תפנית מדאיגה והמסע מתקרב לחופי ים סוף. 

 וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְ-ה-וָ-ה:

הסיפור מובן והצעקה גם מובנת, אבל ה׳ לא היה מרוצה מהצעקה. ואומר:  וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. 

מה ה׳ רוצה? למה לא לצעוק?

אפשרות אחת להבין שבעת הזאת אין התפילה יכולה להושיעם. ובשעה זו דוקא פעולה מעשית תוכל לזכות לישועה.  אבל מצד שני ה׳ גם לא רוצה שבנ״י יצאו להלחם במצרים, הוא חפץ לעשות להם נס שלא לפי סדרי הטבע. ומבני ישראל ה' מצפה להמשיך ולסוע לכוון הים. זהו מבחן אמונה. 

מובא בחז״ל שהיה באותו זמן קטרוג על ישראל בשמים, באומרו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הכניסה לים כביכול הכריחה את השם להצילם, ואבוד מצרים נגזר מזה כבדרך אגב. בדרך זו הלך אור החיים הקדוש שה׳ נתן עצה יעוצה לישראל לזכות לחסדים ורחמים על ידי שיתעצמו באמונה בכל ליבם ויסעו אל הים קדם שיחלק. והצדיק הראשון היה נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו... 

הזהר הקדוש אומר ״ לא עידן צלותא הוא, אלה בעתיקא תליא מילתא״. התשועה צריכה להגיע ממקום מאוד עליון הנקרא עתיקא, ולמקום זה אין יכולת לתפילה להגיע ולפעול. ונראה שהכוונה שיכולת התפילות שלנו להגיע מוגבלת כפי מיגבלת יכולת ראותנו וחלומותינו. בודאי שהיה אפשר להביא תשועה גם ממקום נמוך יותר בשמים, אבל ה׳ לא רצה בכך, היו לו חשבונות עתיקים מאוד, הוא רצה להציל אותנו ממצרים באופן שישנה את פני ההיסטוריה ויקדם את תוכניתו העולמית. על פי זה יש לומר שמאמר משה ואתם תחרישון אין פרושו לא תעשו כלום, אלה מכוון לשתיקה שמעל לתפילה, כדרגתו הגבוהה של הבן שאינו יודע לשאול. אל תצמצמו על ידי דיבורכם את הופעת חסד ה׳.

או נאמר בסגנון אחר, במצב שנוצר בעקבות יצאת מצרים אמנם בנ״י היו דבקים בה׳ אבל היו אחוזים בעיקר ביראה. וקשר המבוסס על היראה יש בו חסרון. כשאנו עוברים קשיים וצרות בחיים הם מעוררים אותנו לצעוק אל ה׳ ולהתקרב אליו, אבל זו תשובה מיראה ויש בה חסרון. המעלה הרצויה יותר הינה דבקות בה׳ מאהבה רבה ותשוקה גדולה. מעצם העובדה שמצרים רודפים אחריהם אנו למדים שישראל לא היו בדרגה הגבוהה. כי אם אנו זוכים לדבקות בה׳ מרוב טוב אין ״צורך״ לקב״ה לשלוח לנו צרות. וזה אמרנו במנחה של שבת ״ועל מנוחתם יקדישו את שמך״ וזהו שאומר משה אל העם, התיצבו וראו את ישועת ה׳. שתהיו במדרגת המלאכים שהם נקראים נצבים, שתעבדו את ה׳ מאהבה כמו המלאכים ועל ידי זה וראו את ישועת ה׳. כי מאחר שתקבלו עליכם עול מלכותו יתברך ותמסרו נפשיכם מגודל האהבה כנ״ל לא יהיה צריך לנסות אתכם ותושעו במהרה״( מאור ושמש יד, י)

למדנו מזה שכשאנו נמצאים במצב של יראה בלפי שמיא ומתפללים להצלה, איננו יכולים לזכות לחסדים ולניסים, והעצה לזה לעורר את מידת האהבה, ולהתחיל לסוע קדימה, אפילו שהים לפנינו והניסים יגיעו ממילא. 

אגב הנושא: כשהבריטים כבשו את המזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה, הם מצאו סרקופג(ארון קבורה) עתיק באל עריש עשוי מאבן שהם, ועליו כתובת מצרית קדומה. הם כדרכם בחול שלחו את הארון באניה לאנגליה למוזיאון המלכותי. פענוח הכתוב בו האיר על קריעת ים סוף מבט מעניין מהזוית המצרית. מסופר בו על נסיך מצרי היוצא למסע חיפושים אחר צבא מצרים שנעלם יחד עם אביו המלך. ומסופר שם שבהגיע הנסיך למקום שנקרא פי חרותי, מספרים לו האנשים שאביו טבע עם כל צבאו בים סוף. התחנה האחרונה שבה חנו ישראל לפני חציית הים היתה בפי החירות, ואחריהם הגיעו פרעה וחילו למקום זה, כמאמר הפסוק:

וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. 

כל שנה ושנה בליל שביעי של פסח מתעורר אור עליון גבוה מאוד וזהו עת רצון לצאת מהמצרים שלנו, ולבקוע לנו את הים. לכן נוהגים לקרוא בחצות ליל שביעי של פסח את שירת הים בגיל ובשמחה. 

בברכה בעז מלט