התורה מצוה לעשות כמין טס של זהב ברוחב שתי אצבעות ולשומו על מצח הכהן הגדול. פתיל תכלת היושב על המצנפת קשור לציץ ומחזיק אותו. וכך אומרת התורה:

לו} וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַי-ה-וָ-ה: {לז} וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: {לח} וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה: ( שמות כח, לו-לח).

מהו פיתוח החותם שבציץ?

מה ענין  וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים, מהו עוון קדשים זה, ומה קשור לציץ של מצחו?

מה בכלל עניין המצח?

אונקלוס מתרגם את פסוק לו כך:

לו} וְתַעְבֵּד צִיצָא דִדְהַב דְכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מִפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיָי:

הוא רוצה לומר לנו שפיתוח החותם בציץ היה ״קדש לי-ה-ו-ה״

רש״י מפרש את נשא- לשון סליחה. אבל על מה יש לסלוח, מהו עוון קדשים זה?

הגמרא דנה בשאלה זו העלתה כמה הצעות ודחתה אותן. וכך מסכם רש״י את הסוגיא:

(מנחות כה.), אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:

עדין צריך עיון ברש״י , מה הכוונה להכשיר הקרבן?

בעל הטורים נחלץ כאן לעזרתנו. רבי יעקב בעל הטורים כדרכו בקודש מקשר אותנו למקומות אחרים בתורה בהם יש מילה משותפת ולומד מהאחד לשני, וכך כותב:

{לח} מצח. ב' במסורה דין ואידך כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה, שבגדי כהונה מכפרים על קשיות ערפן וחוזק מצחן של ישראל: 

הפעם הוא קישר אותנו לפסוק בנביא יחזקאל. ולמד ממנו שתפקיד הציץ לכפר על קשיות העורף וקושי המצח שלנו. 

גם יונתן בן עוזיאל תירגם כך: לִמְכַפְּרָא עַל חֲצִיפֵי אַפַּיָא - תפקידו לכפר על חוצפת הפנים. 

רבי אברהם אבן עזרא מבאר כאן שהמצח כנגד מקום תחילת המחשבה של האדם וכך כותב:

 ודע כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח שם יתחבר כח החמש הרגשות. ושם כח הדמות. ושם תחל המחשבה. ע''כ כתוב על הציץ לשאת את עון הקדשים. אולי לא היה מחשבת המקדישים כהוגן. 

ונראה על פי הא״ע שזו סיבת מנהגנו לגרד את המצח ברצותנו להזכר ולהתמקד במחשבה מסוימת. 

שני פנים יש למצח: מצד אחד מצח נחושה, עזות וקשיות. מצד שני ענוה וצחות הכוונה. המצח נמצא כנגד שכל האדם, ברום גובהו ומעלתו. סכנתו גדולה אם האדם מחשיב את עצמו ומתגאה. מאידך כאשר האדם ירא א-לוהים- שכלו הוא אוצרו הגדול. אנו רואים אצל אנשי המעלה, קדושי עליון שאור גדול מאיר ממצחם, אור של טהרה וקדושה. 

לכן מצוה התורה שהכהן הגדול מאחיו ישא על מצחו טס של זהב, עליו כתוב קודש לה׳. כדי למקד ולרומם את כוונת עובדי ה׳ מעל לאינטרסים הפרטיים הקטנים. לרומם את הקדשים שאנו מקדישים שיהיו בדרגת הכוונה של הכה״ג, לשם שמים. 

פתיל תכלת קושר היה את הציץ למצנפת. המצנפת נועדה לכפר על גסות הרוח. פתיל התכלת קושר בין קלקולים אלו ודרך תיקונם. הגאוה קשורה לעזות המצח ולעומתם הענוה קשורה לזכות הכוונה והמחשבה. 

בברכה בעז מלט