ספר ויקרא פותח כך:

 וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

לכאורה שאלתי לא במקום, הרי הפסוק אומר במפורש שה׳ הוא זה שדיבר אל משה. 

אלה שאם זה כך מדוע הפסוק לא מנוסח כך: ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר. אם כן חזרה שאלה למקומה. 

אפשר לענות שבזמן הקריאה אל משה אין למשה עדין הכרות עם הקורא לו. רק כאשר ה׳ מתחיל לדבר עמו הוא באמת נפגש עם ה׳. האם כשמישהו קורא לך אתה כבר יודע מיהו? אבל כשיש דיבור בין אנשים מתפתחת הכרות אמיתית ביניהם. כך גם כאן אמנם ה׳ קרא למשה לפני דיבורו עמו, קריאה שבאה להכינו לפגישה. ובאה לחבבו ולכבדו אבל הפגישה עם ה׳ הינה בזמן הדיבור. אגב חכמינו למדו מכאן שמצוה על אדם להודיע על בואו לביתו טרם הגיעו כדי להכין את אשתו, שלא לבהלה וכדי לכבדה ולחבבה. היום בעידן הפלאפונים זו משימה  קלה ופשוטה לביצוע ושכרה גבוה. 

אבל חכמינו אומרים תשובה הרבה יותר עמוקה תקשיבו טוב. הקריאה אל משה באה ממקום עליון יותר מהשמות. ברור לנו שאין לה׳ עצמו כל שם וכל השגה שלנו. אין תפיסה בו כלל! כלשון הזהר. אם כן בקריאה אל משה ה׳ חסר שם, והדיבור אל משה כבר מגיע ממקום שיש לה׳ שם, מדרגה נמוכה יותר מעצמותו יתברך. 

בדמיון מה לזה אנו רואים דוגמא בעולם הזה, כאשר שני אנשים נפגשים ומדברים ביניהם, איזה רובד שלהם נפגש?

אנו יכולים לחשוב שרק הצדדים החיצוניים נפגשים, אבל מאחורי הדיבורים והמחשבות מתרחשת פגישה של נשמות ולהן גם במידת מה כבר אין שמות.

הדיבור מקשר ומחבר אבל גם מצמצם, והקריאה הפשוטה לעומתו בעלת מימד אין סופי.

אנו מאמינים שהשם גבוה מעל לכל ציור ודמיון מחד. ומאידך הוא לא בורא קר ומנוכר אלה קורא לנו ומבקש לדבר איתנו. חלום בית המקדש הוא החלום לחבר שמים וארץ. הדבר הראשון שה' עושה לאחר בניחת המשכן הוא לקרוא למשה מאהל מועד ולדבר עמו.

בברכה בעז מלט