בס"ד י' ניסן התשע"ד
בפרשת אחרי מות (פרק יז) מובא :
{א} וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר: {ג} אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: {ד} וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְ-ה-וָ-ה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: {ה} לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַי-ה-וָ-ה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַי-ה-וָ-ה אוֹתָם: {ו} וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹח לַי-ה-וָ-ה:
התורה כאן אוסרת שחיטת בהמות במחנה או חוצה לו מלבד שחיטת בהמות המובאות אל המשכן. והכהן מצווה לשפוך את דמם על המזבח. בהמשך הפסוקים התורה אוסרת במפורש את אכילת הדם של החיות.
האם נאסרה כל אכילת בשר חולין במדבר?
רש״י לא מבין כך שכן כותב "במוקדשין הכתוב מדבר". פרושו של דבר, לדעת רש״י, התורה לא אסרה אכילת בשר חולין, אלה אסרה הקרבת קורבנות מחוץ למשכן. אם אתה רוצה סתם לאכול בשר אתה רשאי, אבל אם אתה רוצה להקריב קרבן אתה חייב להביאו למשכן. נראה לפי שיטתו שמטרת ציווי זה לאחד את כל ישראל סביב מרכז רוחני אחד ולגמול אותם מתפיסות אליליות הרואות את עבודת האלוהים כענין פרטי המשתנה מאדם לאדם כפי צרכיו האישיים. ואולי גם לעזור לישראל בהדרכת הכהנים אשר במשכן כיצד לכוון נכון את עבודתם שתהיה לשם שמים באמת.
הרמב״ן לעומתו מבין את פסוקי התורה שבאו לאסור כליל אכילת בשר בהמת חולין במדבר, אא״כ מביאם דרך קרבן למשכן, וכך כותב:
והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו (חולין טז) שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה' ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקרבנות שהם שור וכשב ועז שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה' ואז יאכל הוא הבשר כמשפט ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת והקרוב בלשון הכתוב כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב (ע״כ)
ובהמשך דבריו מבאר הרמב״ן שבכניסת בנ״י לארץ הותרה להם אכילת בהמת חולין כי המרחק מהמקדש היה רב ואין זה מעשי להטריח את כל השוחט בהמה לבית המקדש.
מה המסר של התורה באוסרה בשר חולין?
נראה שזו מעין חזרה לימי ראשית העולם בהם נאסרה כליל אכילת בשר. זה לא מובן מאליו שאנו יכולים לבטל חיים של חיות להנאתנו, אבל התורה כן התירה את אכילת הבשר במדבר בדרך של קרבן. כשזה נעשה כחלק מהתקרבות אל השם אין זה פסול כמו בשר תאוה. ועוד שהנותן חיים לכל חי הוא גם הרשאי לקחתם חזרה. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בציווי התורה לזרוק את הדם של הבהמות על המזבח- וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹח לַי-ה-וָ-ה: הפסוק מדגיש שהמזבח נמצא בפתח אהל מועד, ובזה אולי בא לומר שבקרבן אנו מחזירים את חיות הבהמה למקורה.
ולמה לא אסרה התורה אכילת חיות הבר, אף לא בימי המדבר?
נראה שהסכנה באכילתן פחותה מהסכנה באכילת הבהמות, כי אין לאדם יחס של בעלות עליהן, ופשוט לו שהן מתנת שמים. אבל הבהמות שאנו מגדלים בביתנו עלולים אנו לחשוב שהינן רכושנו לכל דבר, לכן הגבילה התורה את אכילתן.
אם כן יוצא לפרוש הרמב״ן שבימי המדבר עם ישראל התעלה במידת מה למדרגת האנושות בימי ראשית הבריאה, אמנם אכל בשר אבל רק בשר קרבנות. אנו עוד נגיע אליהם בחזרה- לימי הצמחונות והשלום, בהם אריה כבקר יאכל תבן (ישעיהו סה).
בברכה בעז מלט