מובא בפרשת בהר כך:
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: {ט} וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: {י} וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: {יא} יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ: {יב} כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: {יג} בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ:
שנת היובל דומה לשנת השמיטה מצד אחד ושונה מצדדים אחרים. גם בה יבול השדה הינו הפקר לכל, אבל נוסף לכך וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, כל העבדים משוחררים, גם עבדי העולם. וכל השדות חוזרות לבעליהן המקוריים שמכרום ברבות השנים. בעצם דין היובל אומר לנו שאין מציאות למכירה גמורה של שדה, כל מכירה הינה רק השכרה לטווח רחוק בתשלום מראש.
עוד אנו רואים את הקשר בין מעמד הר סיני לבין שנת היובל: שניהם במספר חמישים, מעמד הר סיני בחמישים יום ליציאת מצרים והיובל בשנת החמישים. בשניהם נאמר לשון יובל, ורק בשניהם! אבל לכאורה כה שונים הם ומה הקשר בין חזרת נחלות לבעליהן לבין מתן התורה?
אנו מבינים ששנת השמיטה עם כל יופיה, שחרור העבדים, מחיקת החובות והפקר הפרות, עדיין אותם עבדים משוחררים יתכן שאין להם נחלה לחזור אליה. אמנם בשנת השמיטה יכולים הם לאכול מפרות הארץ חופשי אבל בסיומה מה?... לעומת זאת ביובל הם מקבלים חזרה את נחלתן, יש להם סוף סוף אמצעי יצור לחיות ממנו.
אומר הכלי יקר:
{ח} וספרת לך שבע שבתות שנים. טעם היובל כטעם השמיטה ונוסף על זה יש עוד דברים אחרים בגו מדקאמר וספרת לך. ש"מ שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם אשר המה על הרוב באים במספר חמשים כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בב"ד שלמעלה ע"כ כל מעשיו של אותו זמן נחשבים לבלי מה לפי שאדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) ועדיין אין אור שכלו שלם להבין במושכלות שלא יטה אשורו מיני דרך הישר, ומשם והלאה הוא מתחיל לספור כדי שידע כמה ישאר לו בשנים אשר בהם נבון תחבולות יקנה וסמא דחיי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. לכך נאמר וספרת לך וגו'. אם תספור לך לטובתך ולהנאתך כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים אז והיו לך ימי שבע שבתות השנים ר"ל יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס אז לא לך יהיה הזרע, כי תעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנית ואשר נטעת, כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו אבל שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו ואפילו לעצמו לא נתן ק"ו שלא היה מהנה לאחרים הנה בזמן ההוא, יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו. (שם כ.כח) והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך והוא זמן קריאת דרור ועבד חפשי מאדוניו.
וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון, צוה ה' לקדש את שנת החמשים לא יזרע ולא יעבוד בו. כי כמו שצוה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ כך צוה לקדש את שנת החמשים להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט אלא הוא כגר בארץ ואין לו כח בה כי אם חמשים שנה לפיכך והארץ לא תמכר לצמיתות. כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו וזהו שנתן טעם ואמר כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. מדסמך אתם עמדי אל תושבים ש"מ שדווקא לעה"ב כי אז אתם עמדי שם אתם תושבים, אבל בעה"ז אתם גרים, והקב"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך תמכור דבר שאינו שלך. (ע"כ)
לדעת הכלי יקר שנת היובל באה לרמוז לאדם שכל משך שייכותו לארץ הינה אך חמישים שנה, כי עד גיל עשרים עדיין אין אור שכלו שלם ואינו נידון בבית דין של מעלה. ורוב מעשי האדם עד גיל שבעים, ימי שנותינו בהם שבעים שנה. לפי זה השיבה לאחוזה הינה לעולם הבא. אז נהיה תושבים עם ה׳. על פי זה מובן למה נאמר על שנת החמישים וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, ולא רק דרור בארץ לכל העבדים? אלה שכולנו בכלל המקבלים דרור.
להבין את הקשר בין מתן תורה לשנת היובל אפשר להבין בשני הכוונים. אחד שכל מטרת מתן התורה להגיע לשנת היובל. היובל הוא החלום האוטופי הן חברתית ביחסים בין אדם לחברו והן אמונית ביחסים בין אדם לקונו.
שנים שבשנת היובל ניתנה לנו האפשרות לחזור למעמד הר סיני, לשמוע את דבר השם. להתקדש ולהתרומם מכבלי העולם הגשמי.
נראה לומר ע״פ פרוש הכלי יקר שצריך לסדר את ענין השבת, השמיטה והיובל כך:
השבת- מגלה את החרות והקדושה בזמן.
השמיטה- מגלה את החרות והקדושה בארץ.
היובל- מגלה את החרות והקדושה באדם.
וכל המאוחר יותר גם קשה יותר לביצוע ואורך יותר זמן.
על דרך הרמז גם מצאו חכמינו רמז להקמת המדינה. נאמר בפסוק בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. תשבו=תש"ח שנת קום המדינה, אז שבנו אל אחוזתנו. ברוך השם.
בברכה בעז מלט