השמיטה והיובל הינן מהמצוות המעטות שטרם זכינו בדור הזה לקיימן כמצות התורה, שמירת השמיטה היום הינה לרוב הדעות רק מדרבנן, מהתורה אנו נהיה מצוים בשמירתם רק כשרוב עמ״י יתנחל בארץ.
לדעת רבינו בחיי כל הברכות הנפלאות המופיעות בפרשת בחוקותי הינן בשכר שמירת השמיטה והיובל וכך אומר:
אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. החוקים שהזהיר כאן הם השמיטה והיובל שהזכיר בפרשה של מעלה, ואמר עתה כי אם נלך בהם ונשמור המצות, שיתן הגשמים בעתם ויברך לנו התבואה והפרות וכל צמח האדמה.
רבינו בחיי לומד זאת מסמיכות הפרשיות, כי פרשה קודמת עוסקת בשמיטה וביובל.
אפשר להביא חיזוק נוסף להסבר זה על דרך השלילה, בהמשך נאמרו הקללות אם לא נלך בחוקות השם, וביניהם נאמר:
{לד} אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: {לה} כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:
על פי פסוקים אלו הגלות נגזרה עלינו בגלל השמיטות שלא שמרנו בשבתנו בארץ. אם הקללות באות בשל חוסר שמירת השמיטה, מובן שהברכות בזכות השמיטה.
השאלה הגדולה כאן מה גודלן של מצות אלה יותר משאר מצות , שהן אלו שיביאונו לשלום ולשלוה המיוחלים?
אדם הראשון בהיותו בגן עדן לא היה צריך לעמול קשה, לא לזרוע ולא לטעת. טרם קולל בקללת זיעת אפים. הכל היה שייך להשם ולנו נתן לאכול את פרי הארץ מוכן לנו (מלבד עץ הדעת.)
נפל אדם הראשון מדרגתו וכל האנושות עמו. מאז ועד היום עמלים אנו להוציא את לחמנו מן הארץ. ונתן לנו השי״ת את השמיטה והיובל, שנה שבה אנו חוזרים לגן עדן. לכן לא נחרוש ולא נזרע, רק נאכל את פריה.
יש כאן מידה כנגד מידה. אם אנו משחררים את יחס הבעלות שלנו לארץ, ונותנים לכל רעב ממנה לאכול, גם השם יתן שלום בארץ. נשכב ואין מחריד.
כבר הזכרנו שכשם שהשבת הינה הופעת הקדושה בזמן, כך השמיטה הינה הופעת הקדושה בארץ והיובל באדם.
וכשם שהשבת הינה מעין עולם הבא בזמן כך השמיטה הינה מעין עולם הבא של הארץ, והיובל מעין עולם הבא של האדם. הינה חזרנו לגן עדן.
בברכה בעז מלט