כל בר־דעת מבין שאי אפשר לנהל חברה מתוקנת בלא שופטים ושוטרים, בלא דיינים שיכריעו במחלוקות הבין־אישיות. בתקופות שבהן “איש הישר בעיניו יעשה”, הבלגן והקלקולים חגגו; ללא מוראהּ של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. (אמנם לא הכול מסכימים שגם בעניינים האישיים נדרשת הכרעת השופטים.)
אבל מי יקבע לשופטים על פי אילו ערכים יכריעו? האם יש ערכים מוחלטים, צדק אבסולוטי שכל העולם יכול לקבלו ולחיות לפיו?
במדינות המערביות ניתנה הזכות להגדיר את הערכים לציבור הרחב ולנציגיו בפרלמנט. אבל האם הרוב הוא בהכרח גם הצודק? (במדינת ישראל אף אי אפשר לומר שהרוב ונציגיו מחליטים, שכן שופטי הבג״ץ ניכסו לעצמם את הזכות לפסול חוקים שאינם תואמים את השקפתם – וזו: כיצד נדע אם נכונה היא אם לאו?)
לכל המאמינים בתורת האבולוציה גרידא יש לומר שכנראה אין צדק מוחלט, שהרי לפיה החזק הוא המחליט והמנצח, ולאו דווקא הצודק; גם בעולם החי אלו הם הכללים. ככלל, אם העולם נוצר במקרה וכך גם מתנהל – מניין תיווצר מחויבות לערכים? זו, כנראה, כוונת האומרים “איש באמונתו יחיה”.
אבל המאמינים שיש בורא לעולם והוא אחד, שהוא הגדיר את יעדי העולם והאדם, ושכל ברואיו יעמדו לפניו לדין וחשבון – מובן להם שגם האמת אחת. ומובן גם שיש בסיס לאופטימיות, שכן אכן ישנו מכנה משותף שעליו תוכל האנושות יום אחד לעמוד יחדיו.
טוב, התעודדנו. אבל כיצד נוכל כולנו לדעת את רצונו בלא מחלוקת? מיהו המוסמך להביא את דברו קבל עם ועולם? אלו שאלות גדולות וחשובות, ואיננו פטורים מלהגות בהן.
ראשית, עלינו לפסול את ההסתמכות על הכתובים בלבד. הטענה שספר כזה או אחר יוכל לספק את המכנה המשותף לכל העולם אינה יכולה להחזיק מים. גם אם יסכימו כל העולם שהתנ״ך שלנו נשגב הוא ושברוח הקודש נכתב, ללא ספק פירושיו רבים ומגוונים, ולא תמצא דרך אחת שיסכימו עליה כולם. אין אני בא חלילה לזלזל בתורה הכתובה, אבל אי אפשר שכל אחד יברור את דרכו ישירות ממנה, וכל החברה תחיה באחווה.
אומרת התורה בפרשת שופטים:
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר י-הוה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים יז, י-יא)
כלומר, גם התורה שבכתב נותנת את סמכות ההכרעה לחכמים. אי אפשר להכריע שאלות עכשוויות אלא על ידי חכמי הדור.
אלא שעכשיו חזרנו לשאלת הבג״ץ: במה יהיו שופטים אלו טובים יותר משופטי הבג״ץ? ברור שגם הם עלולים לטעות, בהיותם בני אדם, אבל יתרונם נעוץ בשרשרת הדורות. עם ישראל נשאר נאמן למסורתו בכל הדורות; חכמינו למדו מרבותיהם, שלמדו מרבותיהם, בלא הפסק, עד משה רבנו ובית דינו. נוסיף לכך שהחכמים יראים את הא-לוהים: הם יודעים שאם יחטאו בדין, לפני היושב במרומים ייתנו את הדין.
התורה מזהירה אותם:
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר י-הוה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר י-הוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (דברים יז)
מובן שהחכמים שבכל דור ודור מצווים ללמוד ולבסס את פסיקתם על שיטות החכמים הקודמים, על פי העיקרון שהאמת אינה משתנה.
עד כמה אנו מצווים ללכת אחריהם?
התורה כאן אומרת: “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”. האם אנו מצווים לשמוע בקולם גם כשליבנו בל עִמם? בזה נחלקו חכמי ישראל עצמם.
בספרי מובא: “ימין ושמאל – אפילו נראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם”. ובעקבותיו פירש כך גם רש״י.
אולם בתלמוד הירושלמי נלמד אחרת:
דתני: יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת“ל ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. (ירושלמי הוריות פ“א ה“א)
אם כן, הירושלמי אומר בפירוש שעלינו לשמוע לבית הדין רק כשהם אומרים לנו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, ולא להפך.
ונראה ליישב את המחלוקת כך: דברי הירושלמי אמורים במקרה שידוע לך מתוך לימוד התורה שבית הדין טועים בדין, ואילו דברי הספרי כשלבך בלבד אומר לך שהם טועים. ונראה לעניות דעתי לומר עוד: כאשר מדובר בדין שבין שני אנשים ובית הדין פסקו נגדך – בזה לא דיבר הירושלמי, ועליך לקבל בהכנעה את הכרעת הדין; אבל בעניין אישי, כאשר אמרו לך דין שאתה יודע בוודאות שאיננו נכון, אסור לך לשמוע להם. ומבאר שם הירושלמי שבכל אופן, אם שמע האדם לבית הדין – אפילו עשה המעשה במזיד – פטור הוא מעונש, שכן עשה על פי הוראת בית הדין.
הרמב״ן, בביאורו לפסוק כאן, מביא את הספרי ומבארו:
ימין ושמאל - אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין... וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם. ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה, אפילו יטעו... והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות... כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. (רמב״ן שם)
הרמב״ן מציין שהצורך במצווה זו גדול מאוד, כדי שלא תיעשה התורה לשתי תורות; אנו חייבים לקבל על עצמנו סמכות שופטת ומכרעת. עוד מוסיף הרמב״ן שישנה השגחה מיוחדת של השם על רגלי חסידיו שלא יטעו בדין.
כדברי הרמב״ן, הצורך במצווה זו גדול מאוד: היא המאפשרת לנהל חיי אומה בריאים וטובים ולהוות דוגמה לכל העולם בדרך לתיקונו. גם התורה תולה כאן את זכותנו לרשת את הארץ בהקפדתנו עליה: “צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ”.
מסר לדורנו
חברה מתוקנת אינה יכולה להתקיים בלא הכרעה מוסמכת במחלוקות, אך השאלה היא על פי אילו ערכים. בדורנו, שבו רבים סבורים שאין צדק מוחלט, מזכירה התורה שיש בורא שהציב יעד אחד לעולם – ולכן יש בסיס לאחווה ולתקווה. סמכות חכמי הדור נשענת על שרשרת הדורות ועל יראת השמים, ובכך יתרונה. עם זאת, יש לחתור לאמת ולא לציות עיוור, בייחוד בעניין אישי שאדם יודע בו בוודאות. תיקון המשפט הוא שמאפשר לנו לחיות חיי אומה בריאים ולרשת את הארץ.


