קשה להבין עניין מניין בני ישראל, מצד אחד אומר השם כי תשא, לשון הרמה ונשיאות, ובלשון חז"ל מתוך חיבתם מנאם. מצד שני אומר הכתוב ולא יהיה בהם נגף?
כבר דיברנו בעניין שהמניין בה מצד חלקנו בתיקון הכללי, ומצד התיקון הפרטי אין שייך המספר אלה השם, ועוד יש להוסיף על פי הזהר כאן, שהמניין בא מצד ימין קו החסדים, הצד הזכרי. אבל צד שמאל לא ראוי להימנות, כדי לא למשוך דינים למטה, והוא עניין אין הברכה שורה אלה במה שסמוי מן העין. וזה עניין שהנשים לא נספרות.
מדוע נכנס ציווי המניין בפרשת חטא העגל?
בפשיטות נאמר שהשם הקדים תרופה למכה, על ידי שישראל יתנדבו למחצית השקל, יתקנו את נדבתם לעגל רח״ל.
אבל צריך יותר ביאור, הרי לכאורה מי שחטא בחטא העגל כבר קיבל את עונשו, אם היו עדים והתרעה נהרג בחרב, אם היו עדים בלא התרעה ניגף במגפה, אם לא היו עדים ולא התראה, אז ניגף במים עם אבק זהב העגל. אז לא מובן כלל למה נשאר קפידה על עם ישראל? ועוד על פי המדרש (הובא ברש״י) בחטא זה חטאו רק מהערב רב, וישראל כלל לא היי שותפים לחטא , אז למה השם מכריז ״ביום פקדי ופקדתי״, למה נשאר החשבון פתוח? ובכלל אפילו אם נשארו אנשים שכן חטאו ולא נענשו, אז שאותם שחטאו יענשו למה כל ישראל?
מכל זה למדנו שהיתה בעיה בכלל ישראל בחטא העגל, והיא רובצת על העם.
מאין אנו רואים זאת בפסוקים?
כשמשה רבנו יורד מן ההר, יש איזה ויכוח בינו ליהושע בן נון. משה אומר לו אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, רק קול ענות אנכי שומע. באור העניין, אין במחנה שום סממן של מאבק, של עימות פנימי. ישנם הרוקדים לעגל, והאחרים עמדו מנגד לא יצאו כנגד, ז״ א לא הייתה ערבות הדדית.
ראיה נוספת אנו מוצאים בפסוקים, לאחר שמשה רבנו מתרעם על העם ונוזף בהם, העם מתאבל ולא מעיז לשים חזרה על אוזניו את התכשיטים שהוריד לפני החטא, ומיד בפסוק הבא השם מתרעם על בני ישראל, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך, ועתה הורד עדיך מעליך. השם מתרעם על השכבה החזקה, הקרויה בפסוקים בני ישראל, למה אתם לא מורידים את התכשיטים מעליכם, לא מפריע לכם שאחיכם מתביישים לשים את התכשיטים על אוזנם ואתם מתנשאים עליהם, כאילו שאין זה נוגע אליכם?. מיד אומרת התורה ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. בני ישראל הורידו את התכשיטים מעל עצמם באופן שאומר התנצלות וחרטה.
ומובא בחז״ל שאפילו על משה רבנו היתה תרעומת, על שהוא הוציא את אוהלו מחוץ למחנה בעקבות החטא, הוא חשב שלאחר שירד העם מדרגתו, יש צורך לכל מי שחשקה נפשו לזכות לשכינה, לצאת מחוץ למחנה, כי החטא הרחיק אותם מהשכינה, אבל השם אומר לו שישיב את האוהל למחנה, שאי אפשר שגם הרב וגם התלמיד יהיו בכעס כלפי ישראל. ואם אין אתה מחזיר האוהל, אני אמנה את יהושע בן נון למנהיג במקומך.
נמצאנו למדים שמעבר לחוטאים ממש בעגל, היה קלקול נרחב יותר של בדלנות. החוטאים בעגל התרחקו מהשם, ושאר הצבור התרחקו מהחוטאים.
באה מצות מחצית השקל לחבר את כל ישראל לתכלית אחת כללית, להכין כלים להשראת השכינה בתוך ישראל.
והיא באה לומר שכל אחד כשהוא לעצמו הוא רק חצי, שלמות תושג בהתחברו אל הכלל. שנזכה!