מובא בראשית פרשת מטות
{ב} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה: {ג} אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹ-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
המסר הכללי מובן, היחס לדיבור שלנו צריך להיות רציני, אדם שנדר או נשבע דבר מה חייב לקיים.
רש״י כותב:
נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין: (רש"י)
אבל עולות בפרשה זו כמה שאלות:
1. למה היא פותחת בדיבור של משה מעצמו ולא קודם לו דיבור של השם אליו? למרות שמוכח מהמשך הפסוקים שקדם לזה דיבור של השם.
2. למה חיכה דיבור זה והלכה זו עד כאן, הלא בטח נאמרה למשה מסיני, מה הקשר להמשך הפרשה?
3. למה הלכה זו נאמרת בדיבור של משה לראשי המטות ולא כדרכה של תורה בדיבור שלו לבני ישראל?
והנה הפה שלנו מגלה ביחוד את מעלתנו המיוחדת( או חלילה...)
וחכמינו למדו מכאן שבני ישראל עוברים בבל יחל ואין העובדי כוכבים עוברים בבל יחל( ספרי זוטא). ז״א השם מצפה מישראלי להקפיד ולעמוד מאחורי דבריו. כי לגודל מעלת ישראל גם צריך להיות יחסנו לעמוד במילתנו יותר משאר האדם ובאשר אנו נציגי ה׳ בעולם אם חלילה אנו מחללים דברינו את השם כביכול אנו מחללים.
על פי זה נראה לומר שהפניה כאן לראשי המטות באה לומר שהם הראשונים שצריכים לעמוד במילתם, ומהם ילמדו שאר העם. מילה של מנהיג צבור צריכה להיות קודש. ולא נעים לומר אבל היום המצב לא כל כך טוב ויש הרגשה בעם שמילה של נבחר צבור שוה פחות משל אדם פשוט.
מובא ברש״י שהפניה היתה לראשי המטות לחלוק להם כבוד. ואין סתירה: חלק להם כבוד, ובשביל כבוד צריך לעבוד. אשריכם שזכיתם לעמוד בראש הצבור. אתם יודעים איזו אחריות היא זו? עד כמה אתם צריכים להזהר בדיבורכם! גם צריך להבין שלעומת האדם הפשוט שמלאכתו על פי רוב באבריו השונים בידיו רגליו וכדו׳. נבחרי הצבור מלאכתם בפיהם, וברור שבו עליהם להזהר יותר שבו עיקר מלאכתם.
אור החיים הקדוש אומר שמשה לא רצה ללמד את כל פרטי התרת נדרים לכל ישראל כדי שלא יקלו בדיבורם. וכוונת התורה שצווה לראשי המטות לומר לכל ישראל לא יחל דברו. ולראשים עצמם לימד את כל אופני התרת הנדרים, איזה נדר אפשר להתיר ואיזה לא.
הכלי יקר מבאר שכל אדם שנודר על דעת חכמי ישראל ראשי המטות הוא נודר, ואם יחליטו לבטל נדרו לא יחול הנדר, לכן פותחת הפרשה בפניה לראשי המטות שכל הנדרים בישראל על דעתם מתקבלים.
הרב אורי שרקי שליט״א מבאר כאן שמצות לא יחל בעצם אומרת שה׳ נתן לנו כוח להוסיף מצוות על מצוות התורה. אדם שנדר או אסר איסר על נפשו הוסיף לעצמו מצוה נוספת, ובקיימו אותה מצוה תחשב לו. מצד שני העובר על דיבורו עבירה תחשב לו.
למה התעכבה הלכה זו ובאה רק בפרשתנו?
המשך הפרשה עוסקת במלחמת הנקמה במדין, בטיפול בשלל המלחמה, אחר כך בדין ודברים בין בני גד וראובן למשה רבינו.
המלחמה במדין מלחמה יוצאת דופן. בה יצאו רק הצדיקים להילחם ובה לא מת אף אחד מחיילי ישראל. ובהקדמת הלכות הדיבור למלחמה באה לומר בזכות מה בא הניצחון המזהיר. הקשר להסכם עם בני גד וראובן פשוט ובא להזהיר את חשיבות העמידה בהסכם.
ויש שפרשו שהציווי לא יחל דברו בא כאן, לקראת הכניסה לארץ לומר שחשיבות הזהירות בדיבורנו במיוחד בארץ ישראל בפלטרין של מלך.
ובזה גם באנו להבין למה דין זה בא בדיבור של משה רבינו, התורה מלמדת אותנו את המעלה והכוח שנתן השם לעם ישראל, עד שביכולתנו לחדש מצוה בפינו ולכן גם גודל זהירותנו בדיבורנו. לכן המסר יותר חזק כשבא מאת משה שהוא אחינו בשרנו.
מתי השם מקיים דבריו של אדם?
בעל העבודת ישראל מדייק כאן פרוש יפה, נאמר בפסוק: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. אנו הבנו שכל הפסוק מדבר אל הנודר עצמו. אבל לפרושו הסיפא של הפסוק מדבר על השם. כאשר האדם נזהר בדיבורו ולא מחלל פיו- הקב״ה יעשה ככל היוצא מפיו של זה, וזהו שאמרו צדיק גוזר והקב״ה מקיים.
בברכה בעז מלט
This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. "> This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.