בס״ד עש״ק פרשת וילך התשע״ו
בפרשת וילך הנמצאת כבר בסוף ימיו או ממש יומו האחרון של משה רבינו. ובני ישראל נמצאים ערב כניסתם לארץ המובטחת. השם קורא למשה ויהושע בן נון ובין דבריו אליהם אומר:
{טז} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:
פשט הפסוק מדבר על כך שאחרי מותו של משה. עם ישראל יתרחק מדרך הישר יפר את בריתו עם השם וילך אחרי האלילים. לזמן זה נועדה השירה, לומר לנו שסבלנו בא בעקבות קלקול דרכינו. וכך נתעורר לתקנם.
אבל מפתיע שחכמינו ראו בפסוק זה רמז לתחיית המתים מן התורה.
דעה זו גם מובאת בשמו של רבן גמליאל וגם רבי יהושע בן חנניה במסכת סנהדרין צ עמוד ב.
וכך מובא:
שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה:
א. מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים?
ב. ומנין שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות?
אמר להו: תרווייהו {שני הדברים}נלמדים מן המקרא הזה: שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה".
שמראשו של המקרא: "הנך שוכב עם אבתיך וקם" - ראיה לתחיית המתים.
ומסוף המקרא: "העם הזה וזנה וגו'", שהודיענו הכתוב שעתיד העם לזנות אחר אלהים אחרים, ראיה שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות.
שאלוהו אותם רומיים: מנין לך שכך נקרא המקרא: "הנך שוכב עם אבותיך וקם", וראיה מכאן לתחיית המתים, ודילמא המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, וקוראים כך: "וקם העם הזה וזנה"?
אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו {החזיקו לפחות תשובת חצי שאלתכם בידכם}, שהרי אף לדבריכם, יש ראיה מהמקרא דהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות .
וצריך עיון למה כך ענה להם רבי יהושע, למה דוקא הביא פסוק זה והלא ישנם פסוקים רבים המורים על תחיית המתים ללא ספק.
ונראה לומר שהם שאלו זאת כי הם הלא רוצים לומר שהשם זנח אותנו כי לא הלכנו בדרכו והם כביכול החליפונו בתפקיד העם הנבחר. והראיה עליה הם התבססו כל השנים היתה שאנו עם שפל ונדכא ולא כך יראה עם נבחר.
עכשיו לשאלותיהם:
אם השם יודע מה שעתיד להיות, אז הוא ידע מראש שעם ישראל יחטא, אז הוא בחר בנו לעם סגולה למרות זאת ועל דעת זה. ושאלתם על תחיית המתים גם נובעת מהשקפתם, כי לשם מה נועדה תחיית המתים? היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. זהו עולם קיבול השכר, אז היותנו סובלים כאן בעולם הזה אינה ראיה לזניחתנו שהרי עיקר השכר לא שייך לכאן, ובעולם הבא יקבל עם ישראל את שכרו הטוב.
רבי יהושע שראה והבין את מניעיהם לשאלותיהם הביא להם פסוק זה שמפורש בו שהשם יודע שעם ישראל יחטא וגם יודע שאחר כך יחזור בתשובה. ובזה הוא כבר עקר את הנצרות משורשה, אפילו אם הראיה בו לתחיית המתים קלושה.
לגוף העניין:
הכלי יקר בפרשתנו טורח להסביר מדוע כן יש כאן ראיה לתחיית המתים. מבסס את דבריו על המילה קם. שלכאורה אם מדברת רק על העם איננה מתאימה כי מה לקימה עם עבודה זרה? וגם למה הפסוק מחבר יחדיו שני נושאים שונים את מותו של משה ואת חטאיהם בעתיד של העם? ואפשר להוסיף עוד דיוק בפסוק לראיה הלשון שוכב עם אבותיך. אמנם אין זה חידוש וכבר נאמר לשון זה בתקומות אחרים אבל בכל אופן לשון זה לא מסמן את המות כסוף הדרך אלה כנקודת התחברות עם האבות. הכלי יקר רוצה לומר שכאשר בעתיד חטאו ישראל גם משה רבינו סבל מזה. וכך מצאנו כבר לימוד בדרך הפוכה שכאשר אומרים דבר תורה בשמו של צדיק שנפטר מן העולם שפתותיו דובבות בקבר. ולכן רצה השם לזרז את משה שיוכיח את ישראל ויזהירם מקלקולי עכו״ם שונים.
לסיכום:
השם הבטיח לישראל שלא יטשנו ועם כל חטאינו עדיין אנו בניו אהוביו של השם, וחוץ מהגאולה בה עם ישראל יקבל את מקומו הנכון בעיני האומות וידריכם בדרך ישרה, גם נכונה תחיית המתים שתביא לקבלת השכר לכל הדורות של עובדי השם שבימיהם לא קיבלו שכרם.
בברכת כתיבה וחתימה טובה בעז מלט