בס״ד עש״ק שבת שירה שנת תשוע״ה

 

כיצד התבצעה שירה זו?

למה ישיר בזמן עתיד?

למה עובר הפסוק מ"בני ישראל" ללשון יחיד "אשירה להשם", והלא הן משה כאן והן בנ״י? 

בתלמוד במסכת סוטה ל, ב: מובאת מחלוקת חכמים כיצד התבצעה שירה זו:

דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה?

כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים...רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את ההלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר... רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. 

ראשית הבה ונבין את פשט המחלוקת:

דעת רבי עקיבא- משה רבינו קורא  את כל הפסוקים ובני ישראל חותמים בסוף כל עמוד בראשי תיבות. 

רבי אליעזר- מדמה לקטן שלא יכול להוציא הצבור ידי חובה ולכן הצבור חוזר אחריו, כך משה היה אומר פסוק וישראל חוזרים אחריו על הפסוק. 

רבי נחמיה- לא משה אמר הכל ולא ישראל, אלה משה אמר פסוק ואז ישראל אמרו פסוק הבא, שוב משה אמר פסוק וחוזר חלילה. 

לר״ע- בני ישראל היו בעמדת ביטול למשה, והוא אמר את כל השירה, והם רק היו מאשרים. 

לר״א- ישראל גם שרו בעצמם הכל. אפילו שאינם בדרגת משה עדין יש מעלה לשירה היוצאת מפיהם של ישראל. 

ולר״נ- יש שיתוף פעולה משלים יש הרמוניה הצומחת ממשה וישראל יחדיו. 

הדברים מקבילים למבנה שלוש הקדושות המופיע בתורה ובתפילה:

קדושת השם המתגלית בשמים- שם המלאכים עונים אמן אחר דבר השם. אין למלאכים אמירה משל עצמם, הם בהתבטלות גמורה להשם.

הקדושה השניה המתגלית בארץ על ידי בני האדם הם בעלי חופש בחירה. ביכולתם חלילה לעבור על דבר השם ובהצטרפם לדבר השם ישנה תוספת קדושה בעולם. 

והקדושה השלישית היא העולה מהשילוב בין שמים וארץ כאן מתגלית הרמוניה נפלאה של קדושה. פגישת שמים וארץ. 

ואלו גם שלוש בחינות בהכרת אחדות השם: 

הכרה שהוא אחד ואין בלתו. 

הכרה שהוא יחיד, כביכול אנו חוצה לו, אבל אנו ממליכים אותו ומודיעים ממשלתו. 

הכרה שהוא מאוחד-למרות שהוא הכל, הוא נותן מקום לנבראיו ובהמליכם אותו מתמלא כל העולם באור יקרות. 

וזו גם בחינת שלושת הבתים:

בית ראשון- התגלתה מעלת הכלל. היתה ממלכה חזקה והיתה נבואה. אבל האנשים הפרטיים היו כלא נחשבים. 

בית שני- אין כמעט עצמאות מדינית בכל ימי הבית. הכלל חלש אבל הפרטים התעצמו. 

בית שלישי- יהיה שילוב של הכלל והפרט בהרמוניה ביניהם. 

נחזור לשירת הים-משה ובני ישראל שרו בלשון עתיד. הם בחוויה הניסית העצומה שחוו, חשו את משק כנפי ההיסטוריה ושרו שירה נבואית שיש בה מחוויית כל שלושת הבתים ושלושת הקדושות ולכן גם באו שלוש דעות בחז״ל כיצד היתה שירה זו בפועל. 

1) אז ישיר משה- הוא השר הכל

2) ובני ישראל- גם להם יש חלק בשירה

3) אשירה- בלשון יחיד כאילו שמשה ובני ישראל חד הם ושירתם אחת. 

כי גאה גאה- מכות מצרים וקריעת הים הביאו להכרה ברורה במלכות השם- אין שום כוח שיכול לעצור אותו, והוא חפץ בעם ישראל כבני בריתו לתיקון עולם במלכותו. אז כל עם ישראל נהיה נביא ושר את השירה  הנפלאה הזו. 

בברכה בעז מלט