טו בשבט ראש השנה  לפירות

בס״ד 

אכילת פירות- ענינם הנאה וסיפוק. 

מובא בזהר הקדוש ״אל אחר איסתריס ולא עביד פירי״ ( זח"ב קג, ב.). תפיסות עולם זרות לאמונת היחוד השלמה - מסורסות ולא עושות פירות. 

רק העובדים את השם באמת- זוכים ורואים פירות. על הצדיק נאמר והיה שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו. הוא מאמין שכל מה שקורא הוא באמת טוב. כמו נחום איש גם זו. כי יש אבא אחד לכולנו. גם העובד את ה׳ באמת מתמלא ברצון לתת והנתינה ממלאת בסיפוק ברמה אחרת לגמרי מהעוסק בקבלה לשם קבלה. 

אכילת פירות בטו׳ בשבט מבטאת את השאיפה לעשיית פירות. לא לחיות רק בשביל עצמנו אלה להשתמש בכוחותינו להיטיב לעולם. זה נקרא קבלה לשם נתינה.  אנו בט״ו בשבט מזדהים עם העצים המתעוררים ראשונים למלאכת גידול הפירות. העצים גם מתעוררים ראשונים לזהות את בוא הגאולה, כי הגאולה הינה הפירות של כל הדורות.  ולכן כשארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה זה הסימן המובהק לבוא הגאולה. 

אנו מתפללים ושואפים לבוא היום שכל האילנות ישאו פירות. עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות. כמוהם שכל האנשים גם אלו שחיים עדיין בשביל עצמם, יתעוררו לעשות פירות, שיכירו שמטרת החיים כאן עלי אדמות הינה לעשות פירות בגשמיות וברוחניות.