חטא העגל היה חטא של פרוד. הערב רב ביקש להתרחק מאת השם. בני ישראל התרחקו מהערב רב. ומשה רבינו התרחק מהמחנה. גם בתוך המשפחות בעם נוצרה התרחקות. הנשים לא רצו להשתתף ב״חגיגה״ ובעליהם כן ומשפחות נחצו. 

בא משה רבינו בפרשת ויקהל לכנס את ישראל לעבודת השם ולבניית המשכן. המכנה המשותף לכל הפרשה הוא הקבוץ לדבר קדושה. ובזה בא תיקון להתקהלות  הפסולה והמזויפת שהיתה בחטא העגל.  בהתעוררות העם להביא את תרומת המשכן גם מצוינת לשבח במיוחד התעוררות הנשים להתנדב למלאכת הקודש ובכלל זאת הן תרמו את תכשיטיהן היקרים לליבם. 

וכך נאמר:

{כב}  וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַי-ה-וָֹ-ה: (לה)

ומה פשר הביטוי ״האנשים על הנשים״?

פרושים שונים נאמרו לכך: יש שפרשו ״על״ כמו ״עם״. הגברים עם הנשים הביאו התכשיטים למשכן. ויש שפרשו ״על״ שפרושו שהנשים הקדימו להתנדב לפני הגברים למשכן והגברים נוספו על הנשים אחריהם בתרומת המשכן. ויש שפרשו את ״על״ המכוון לתכשיטים הנמצאים ממש על הנשים. ובזה באה התורה לשבח את גודל נדבותן של בנות ישראל שהן הסכימו אף להוריד התכשיטין שעליהן לטובת המשכן, כי תכשיט הנמצא על מישהו יותר יקר לליבו מתכשיט שבארונו . 

ונראה עוד לומר בזה שההתעסקות בנדבת המשכן הביאה לתוספת אחוה במשפחות בפרט ובעם כולו בכלל. וזהו פשר הביטוי ״האנשים על הנשים״ האמור כאן. 

כשהציבור מתקהל למשימות צדקה ונדבה, הנטיה החברתית מתממשת לאפיקים חיוביים. והצבור מתגבש ומתקדש על ידם. 

ובהמשך הפרשה:

{ח}  וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  (לח, ח)

ומהן מראות אלו?

אומר רשי

  במראות הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה.), וזה שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת, שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא (פקודי ט.), וכן תרגם אונקלוס במחזין נשיא,  והוא תרגום של מראות, מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל), וכן מצינו בישעיה (ג, כג.), והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא: אשר צבאו. להביא נדבתן: (רש"י)

לימוד גדול למדנו כאן. הבנה שונה בתכלית מתפיסת העולם הנוצרית הקתולית. הקב״ה חיבב במיוחד את תרומת המראות הצובאות כי באמצעותן נשות ישראל הרבו חיבה ואהבה במשפחותיהם, ובכך העמידו המוני צבאות בנים לעם ישראל. הקב״ה ברא בעולמו הכל לצורך, ואם ברא תאוות גם הן חשובות. אמנם הנתון בידי ליבו ותאוותיו- רשע. אבל השולט ומשתמש בתאוות למטרות נעלות, לחיזוק המשפחה להולדת זרע קודש- הקב״ה אוהבו. 

ולמה תרומת המראות שימשה דוקא לכיור?

כבר ראינו ברש״י שהכיור מלבד רחיצת ידי ורגלי הכהנים גם שימש להשקיית אישה סוטה- לשום שלום בין איש לבין אשתו וזה מובן.

 עוד יש להוסיף כאן את דברי חז״ל שרחיצת הידיים והרגליים רומזת לעבודת תיקון המידות וההרגלים הנצרכת בבואנו אל הקודש פנימה. גם תרומת המראות למשכן מבטאת את תיקון המידות וההרגלים. 

שנזכה במהרה בימינו להתנדב לבניית בית מקדשנו, או אז תתגלה נדיבות עמנו ותפארתנו. 

בברכה בעז מלט