מה עניינם של מראות נגעים אלו?
בס"ד עש"ק פרשת תזריע שנת תשוע"ה
מובא בפרשת תזריע:
וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:
אם כן אלו שלושה סוגי צרעת שונים. חשוב לציין שאין אלו מיני צרעת הקיימים היום בעולם אלה סוג של מחלות עור הבאות כסימן משמים לעוררנו לחזור בתשובה. התורה מצוה עלינו לגשת אל הכהנים במקרים אלו ואפילו אם הכהן לא בקיא במראות אלו ונדקק לעזרת חכם שאינו כהן, בכל אופן רק כהן מוסמך לטמא או לטהר את המצורע.
רש״י ממסכת נגעים מביא שכל אלו מראות נגעים וזו לבנה מזו. הבהרת הינה הלבנה ביותר והספחת צבעה כקרום הביצה והיא הכהה ביותר.
א״ע מפרש ששאת- מלשון אש, בעבור שהאש דרכה להתנשא למעלה. ספחת- מגזרת ספחני וכוונתו לחולי שמסתפח למקום מסוים בגוף האדם. ובהרת מגזרת בהיר שהיא הלבנה ביותר מכל המראות.
הכלי יקר מבאר שהצרעת באה בעיקר על שלושה קלקולים ומצורע- מוציא רע, הצרעת חושפת לעין כל את קלקולי האדם.
השאת באה על שהאדם התגאה והתנשא ויש לו גסות הרוח, כעין זה מצאנו את נעמן שהצטרע.
הספחת באה לגלות שהאדם חומד ממון הזולת, והממון נספח לאדם ואינו חלק ממנו. כעין זה מצאנו בצרעת גחזי שהיה עוזרו של אלישע הנביא, ולאחר שבהדרכת אלישע נרפא נעמן, אלישע סרב לקבל שכר מנעמן, אולם גחזי שחמד את ממון נעמן ורץ אחריו לקבל מתנות ואז נדבקה בו הצרעת.
בַהֶרֶת באה לחשוף את המספר לשון הרע ומלבין פני חברו ברבים ומידה כנגד מידה מלבין עורו.
ומדוע הוא מובא אל הכהן?
מבאר הכלי יקר שהכהנים מתוקנים בכל אלו המידות ולכן ביכולתם לעזור לאלו המקולקלים. אהרן הכהן היה נקי מגאוה, ״וראך ושמח בליבו״, ״ונחנו מה״ ועוד ראיות לזה. וגם אחז במידת אוהב שלום ורודף שלום הפך מהמלבין פני חברו ברבים. וכן הכהנים לא קבלו נחלה בארץ וקבלו את מאכלם משלחן גבוה והיו נקיים מהחמדה.
למדנו מכאן שריחם הקב״ה על עמו ונתן לו נוריות מחוון כדי לזכותנו על ידי שכולם יראו בחרפתנו נשים לב לתקן את מידותינו ולשוב בתשובה. ויש אנשים שהגאוה מביאה אותם לקנאה ולשון הרע על הזולת ולחמדת ממונו. לעומתם יש אנשים שהחמדה מביאה אותם לדבר סרה בזולת ולהתגאות עליו.
חז״ל אומרים מראות נגעים שתים שהן ארבע. ומסבירים שיש ספחת של בהרת וספחת של שאת. ונראה לומר שהספחת של השאת זה הכעס הנובע מהגאוה. והספחת של הבהרת הינה חמדת ממון הזולת כאמור.
וגם אלו וגם אלו באים מחוסר שמחה והערכה של האדם לעצמו. כי מי ששמח בחלקו ופועל לממש את כישרונותיו בעולם אין לו צורך לנסות להנשא על האחרים או לדבר עליהם סרה או לחמוד ממונם. עלינו לזכור שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא. ואין השפלת האחר באמת מרוממת אותנו זו רק אשליה שקרית. ואין רדיפת הכבוד מביאה לכבוד. ובזה שונות מידות אלו מהאחרות שאלו ממש שקר המה מעשה תעתועים. ואילו מידות אחרות שאף הן צריכות תיקון בכל אופן יש להם מקום בעולם, כגון תאוות המין, האכילה, הקמצנות וכדו׳.
לכן הצרעת היתה בישראל דוקא בתקופות זהר בהם היתה לנו זכות שיגלו לנו את החסרונות ברבים למען נתקנן. ויהי רצון שיחזרו להופיע מראות נגעים אלו למען נתקן את קלקולינו ותשרה השכינה בתוכנו.
בברכה בעז מלט