מה ההבדל בין בן חורין לבין האגואיסט?

הרי אם האדם החרותי, לא משועבד לשום דבר, הרי שהוא חי רק את מה שהוא בעצמו, ואם כך- הוא סתם סוציומט. אכן מבט על האנשים ככלל מראה לנו, שאותם שעסוקים בחרותם, בדרך כלל חיים מסביב לאינטרסים הפרטיים שלהם, לנוחיותם, לחופש הביטוי שלהם, בקיצור מתנתקים מהעולם.

אז מה כן נכון? לענות אמן לכל שטות שתופסת מהלכים בצבור?! לרוץ לקנות IPOD כי כולם קונים?! לשים עגיל בלשון כי זה במודה?! למרות שזה מטופש ולא נוח!

באמת גם לחיות עבור עצמנו, נוחיותנו וכו' זו עבדות, ואולי אף יותר מסוכנת מהעבדות השנייה, כי זו עבדות עם דגל של חרות. לעשות מה שאני רוצה, הופך בקלות, לחיות איך שבא לי, לא לעצמי אלה ליצרים שלי.

כדי לזכות לחרות, שומה עלינו ללמוד להפריד בין הכוחות שפועלים בתוכנו, עלינו לזהות כוחות עבדותיים חזקים בתוכנו, האתגר שלנו ללמוד לשלוט על התאוות שלנו, להיות קשובים לכל חלקי נפשנו, לתת להם מקום, אבל ממש לא שלטון.

גם ברובד ההשקפה, אם אנו חיים למען טובתנו הפרטית, אנו הופכים את עצמנו לאליל, למרות שאנו רק חלקיק מהבריאה. לחיות בתודעה של מקבלים לעומת תודעה של נותנים, זו גם עבדות וקטנות מוחין.

חז"ל העמידו את התודעה של "מקבל על מנת לתת", כתודעה הכי גבוהה ונכונה , על פיה נכון מצידנו גם לעסוק בלקבל, לקבל אוכל בריא, ושאר צרכי הגוף, לקבל הכרה ואהדה, לקבל חכמה ותבונה, לקבל כסף ופרנסה, אבל לא בתור המטרה שלנו, אלה כאמצעי לפעולתנו בעולם, בעבודתנו את ה'.

גם ביחס לצבור, התודעה שאין ערך לחיינו הפרטיים, כאשר הם תלושים מחיי הכלל, הינה יותר גבוהה ונכונה, מהחיים למען עצמנו בלבד. וכך אמרו חכמינו, "כשאני לעצמי מה אני". אכן להיות סחיף אחר המודה, זו עבדות, אבל לחיות את טובת הצבור, להתמסר לטובת עם ישראל, זו מעלה ולא עבדות, למרות שיש בדרך זו התמסרות .

אנו חלקיק מבריאה עצומה ונפלאה, אמנם חלקיק חשוב מאוד, חלקיק שחשוב לו, למצוא את מקומו הנכון, את ביטויו, את מימושו העצמי. אבל גם חלקיק שאם יתנתק מעמו, מאנושיותו, גם אז אין לו חיים.

דוקא התודעה שאנו חיים בעולם כדי לממש יעוד שניתן לנו ע"י בוראנו, לממש בחיינו את אוצרות החיים שבנשמתנו, כיון שזו האמת, זו גם החרות היותר אמיתית שלנו.

יש לנו בקרבנו תכונת עבדות, אבל אם נלמד לכוונה לאשר היא נועדה, אז היא לחרות תחשב. עבד ה' הוא לבדו בן חורין.