כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: (דברים כ, י)
איזה פסוק מפתיע: כשתבוא להילחם עם מישהו – קְרא לו לשלום! אם הכוונה לומר לנו שמוטב להימנע ממלחמה, ישנן דרכים ברורות יותר לומר זאת; אלא אפשר שבא לומר לנו שמטרת המלחמה תהיה להגיע אל השלום המיוחל, או שהקריאה לשלום היא הדרך הטובה ביותר להילחם באויבים. דוגמה לכך מצאנו במלחמה עם סיחון מלך האמורי: כאשר פתחו ישראל בקריאה לשלום, סיחון לא השלים ואף יצא נגדנו למלחמה מחוץ לעריו המבוצרות וניגף – בעוד שאילו נשאר במבצריו, היה קשה לנו לנצחו.
המשך הפסוקים מבהיר שהקריאה לשלום איננה כמקובל היום להגדיר שלום, אלא יותר כהצעת כניעה. לכן בפסוק הבא:
וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: (דברים כ, יא)
“מס” כמשמעו, ו“עבדות” כמו שירות לאומי וכדומה. בכל אופן, עדיין יש עדיפות וקדימה להימנע משפיכות דמים ולהשיג את המבוקש – קרי כניעת האויב – בלא קרב.
נחלקו הפרשנים אם הקריאה לשלום צריכה להקדים לכל מלחמה, או שמקומה רק במלחמת רשות, ואילו במלחמת מצווה פותחים ישר במלחמה. במדרש ספרי (מדרש קדום מתקופת התנאים) מובא שהכתוב מדבר במלחמת רשות, וכך הביא כאן רש״י. אבל רוב הפרשנים חולקים עליו וסוברים שהקריאה לשלום קודמת לכל המלחמות, בין רשות ובין מצווה. (מלחמת מצווה היא מלחמת עזרת ישראל מיד צר ומלחמת ירושת הארץ.) מבאר הרמב״ן את כוונת הספרי שהובא ברש״י, שהמדרש מדבר ביחס להמשך הפרשה – “ואם לא תשלים עמך” – שבמלחמת הרשות הדין שונה ממלחמת מצווה. עוד נחלק הרמב״ן על רש״י בתנאי ההשלמה עם שבעת העממים: לרש״י, רק אם יתגיירו ייפטרו בשלום, ואילו לרמב״ן וכן לרמב״ם די שיקבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח, ואינם צריכים להתגייר כדי שנשלים עמם.
ונראה לעניות דעתי שהתורה נתנה בכוונה מקום להבין שבמלחמת מצווה אנו פטורים מלקרוא לשלום, שכן לעיתים, אם נקרא לשלום, נאבד את יתרון ההפתעה וניפגע ביכולת הניצחון; לכן לעיתים אנו נזקקים לשיטת רש״י, הסוברת שאנו פטורים מן הקריאה לשלום. אבל ככלל, גם במלחמת מצווה אנו מצווים לקרוא לשלום.
על דרך הרמז
“וקראת אליה לשלום” – על דרך הרמז אומר אור החיים הקדוש שהפרשה רומזת ליחס הנשמה אל הגוף. ובאה התורה ללמדנו שהדרך המועדפת בעבודת המידות היא לקרוא לגוף לשלום: שאם ייכנע לנשמה – “והיה לך למס”, שייתן מעשרות וצדקה מממונו, “ועבדוך” כעבד הירא מרבו לבל יטה מדבריו, ויקבל הגוף על עצמו לקיים את המצוות – אזי שלום יהיה לו לגוף. הכוונה אינה לבטל לגמרי את הנאות העולם הזה, אלא לתחום אותן כפי הדרכת התורה. אבל אם הגוף (הנפש הבהמית) יצא למלחמה עם הנשמה, יצווה השם לעשות עמו מלחמה בסיגופים וכדומה, כדי להחליש את כוח הרע שבו.
הכלל בעבודת המידות הוא להשתמש בכוח המינימלי הנדרש כדי שהגוף ייכנע לנשמה, שכן החלשת הגוף בסיגופים סופה לפגוע גם ביכולת הנשמה לעשות טוב. ואם קראת לנפש הבהמית לשלום ופתחה לך אפילו פתח קטן כפתחו של מחט, הקב״ה יפתח לך כפתחו של אולם.
מסר לדורנו
אפילו בדרך למלחמה מצווה התורה לפתוח בקריאה לשלום. בדורנו, הדבר מלמד שתכלית כל מאבק היא השלום, וגם בעבודת המידות יש להעדיף את דרך השלום. במלחמת הגוף והנשמה עדיף “לקרוא לגוף לשלום” ולתחום את ההנאות, מאשר לדכאו בסיגופים. הכלל הוא להשתמש בכוח המינימלי הנדרש כדי שהגוף ייכנע לנשמה. ואם נפתח פתח כפתחו של מחט, הקב״ה יפתח לנו פתח כפתחו של אולם.


