בס"ד לפרשת כי תצא שנת תשוע״ה
{א} לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
{ב} וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
{ג} וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (ס)
הנה פשט הפסוקים עוסקים במצות השבת אבדה, והיא מצוה יקרה מאוד, אשר מקרבת בין הבריות ומעוררת את האחוה ביננו, וביננו לבין אבינו שבשמים.
שאלות:
מדוע פותחת הפרשיה בלשון ״לא תראה״?
ומדוע משתמשת בלשון "נדחים"?
למה אומרת ״והתעלמת מהם״ שאפשר לפרשו בשני אופנים הפוכים, אפשר להבין שלא תראה את שורו ושיו נדחים, לכן תתעלם מהם. או פרושו שלא תראה ותתעלם, אלה השב תשיבם.
ולמה מסיימת בלשון ״לא תוכל להתעלם״, וכי אין באמת יכולת להתעלם?!
חכמינו למדו מאיסור ״לא תראה״ כהדרכה לנו להשתדל לא לראות את חברנו בקלקלתו, אף לא קלקלת נכסיו ובהמותיו. לפרוש זה אכן הלשון והתעלמת יתפרש חיובי, תתעלם כדי שלא תראה אותו בקלקלתו. ( כלי יקר)
אבל אם לא נדחו לגמרי ואפשר להצילם, אזי אל תתעלם אלה השב תשיבם לאחיך. ואם לא מצאתו אז שמור את האבדה בביתך עד שיבוא אחיך לדרוש אותה. ודרשו חכמינו ״עד דרוש״ שאם אתה חושד בו שהוא רמאי אזי תחקור אותו בדרישה וחקירה. ועוד יש פרטי דינים רבים במצוה זו, מתי אינך צריך להשיב ואכמ״ל. לא תוכל להתעלם- שאלנו וכי אי אפשר להתעלם?! אלה לומר לך שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, מצלמים אותך לכן לא תוכל להתעלם.
אור החיים הקדוש מבאר הפרשיה בדרך הרמז שמדברת על הערבות ההדדית שלנו לאחינו בראותנו צאן קדושים שתעו בדרך והתרחקו מריבונו של עולם, מצווים אנו לקרבם ולהחזירם למוטב, להשיב את האובדים בארץ אשור. ואם לא קרוב אחיך- רומז לגלות האחרונה והארוכה שבעטיה התרחקו בני אל חי מאביהם שבשמים. וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, ואספתו אל תוך ביתך-תלמד את האובד אורחות חיים, תלמדהו אמונה ישרה, עד שידרוש השם את האבדה, יחזיר את שכינתו לציון. אז יתעוררו כל האובדים לחסות בצל היושב במרומים. הבה נתפלל שנזכה בקרוב מאוד לראות את קיום "דרוש אחיך אותו", ובינתיים נשתדל לבלתי ידח ממנו נידח.
בברכה בעז מלט