בס״ד לפרשת וארא התשע״ז
{כו} הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְ-ה-וָֹ-ה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: {כז} הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: {כח} וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ס)
( שמות ו, כו-כח)
כל הפרשנים מתקשים להבין מה בא הפסוק הזה לומר, לכאורה זה משפט פתיחה להמשך, אבל יש פרשה סתומה אחרי הפסוק המסמלת התחלת נושא חדש?
רש״י
מסביר שמחובר למשפט שאחריו.
נאמר בשפה של היום שהפסוק הזה בא להחזיר אותנו למקום שהיינו בו לפני תיאור ראשי בית אבותם שנכנס כסוגריים כדי לספר לנו על ייחוסם של מנהיגי האומה.
התרגום יונתן כותב:
בא ללמדנו שאהרן זכה לדרגה בנבואה שהוא שומע מה ידבר השם עם משה. ואם כן הפסוק מחובר לפסוקים שלפניו המדברים בשילוב המיוחד של מנהיגות משה ואהרן.
הרמב״ן גם מסביר שהפסוק מחובר לפרשה שלפניו וענינו לומר לנו שאמנם שקולים משה ואהרן ושניהם בכלל השליחות, אבל בא הכתוב להדגיש שהדיבור האלוהי היה נאמר למשה ורק למשה, והמצוה אכן היתה מכוונת לשניהם ששניהם יוציאו את ישראל ממצרים.
בקראי את הרמב״ן תהיתי האם בא לחלוק על יונתן בן עוזיאל ולומר שרק משה קיבל את הדיבור ולא אהרן, ואז משה היה מעביר את דבר השם לאהרן אחיו, ואילו ליונתן בן עוזיאל אהרן גם היה מקבל ושומע את דבר השם ישירות מהמקור.
או נאמר שלא חלקו ביניהם, אמנם השם דיבר דוקא למשה, אבל כיוון שכבר ירד הדיבור משמים לארץ, זכה גם אהרן לשומעו. ופרוש שני נראה לי עיקר.
גם אור החיים הקדוש העסיק עצמו בשאלת פשרו של פסוק זה, את דרכו בהבנת הפסוק מתחיל מפתיחת הפסוק
״ויהי״- וכבר ידוע לנו שלשון ויהי לשון צער, ואיזה צער יש לנו כאן?
עונה אור החיים שלסיבת התעקשות משה הטוען שאני ערל שפתיים וכדו', נבחר אהרן אחיו לשאת איתו במשא העם. הדבר שינה את תכניתו של השם, בשל כך למשה נחסר מיתרונו שהיה זוכה לו אילולא התעקש, ויותר מזה יש צער לישראל ולכל העולם, שאילולא התעקשותו היה זוכה משה להנהיג את ישראל אף להכניסם לארץ ולבנות את בית הבחירה, ולא היה צריך לחורבן וגלות, כי הבניין היה שלם.
צירופו של אהרן למנהיגות משה באה מתוך התחשבות בחולשת משה. גם בעתיד אהרן הכהן ישמש כשליח הצבור לכפר על חולשות הצבור.
לכלי יקר יש הסבר אחר לפסוק זה, הוא מתרכז במילה יום המופיעה בו. לפרושו בא הכתוב ללמד את מעלת משה רבינו שהיה מקבל את נבואותיו ביום ולא הלילה כדרך נוהג הנביאים. ואם כן אפשר שלכך מקושר הפסוק לפרשה שלפניו, העוסק בייחוסם של משה ואהרן, ואולי אף לומר לנו שגם זכות אבותיו עמדה לו שיזכה לדרגה כזו גבוהה בנבואה.
נבואה ביום מבטאת את עוצמתה ובהירותה. גם מורה שאין שליטת השכל שחזקה יותר ביום מפריעה לנבואתו להופיע.
והיה יום-אחד, הוא ייוודע לי-ה-ו-ה--לא-יום ולא-לילה; והיה לעת-ערב, יהיה-אור. ח והיה ביום ההוא, ייצאו מים-חיים מירושלים, חציים אל-הים הקדמוני, וחציים אל-הים האחרון: בקיץ ובחורף, יהיה. ט והיה י-ה-ו-ה למלך, על-כל-הארץ; ביום ההוא, יהיה י-ה-ו-ה אחד--ושמו אחד.( זכריה יד ז)
בברכה בעז מלט